יום אחד זה יקרה / בלי שנרגיש, משהו ישתנה / משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו / ולא יהיה ממה לחשוש...ההזמנה:

אני רוצה לספר על דפנה בר ציון ז"ל, שהיתה חברתי הטובה. 

את דפנה פגשתי ב-1999 בתל אביב. היא באה לבקר את השותף שלי בדירה. "את חייבת להכיר את דפנה". הוא הודיע לי. "אתן תתאהבו" הוא אמר.  דפנה בר ציון היתה מוזיקאית ומסעדנית מצליחה שחיה בתל אביב, ונרצחה בדיוק לפני חודשיים (14/8/14) על ידי בן זוגה לשעבר. מי שהכיר את דפנה חווה הלם מצמית, ועצב נוראי ולא בכדי,

עדית מציעה לי לארח בסוכתה הווירטואלית, אישה. אני רופאה ונשים רבות שמשו לי מקור השראה, הזדמנות להתפתחות אישית ומקצועית, ליוו אותי מצעירותי לבשלותי , הפכו אותי לאישה שהנני. כל אישה וסיפורה , כל אישה ומידת השפעתה עלי, חמוטל, איילה, דינה, יפה, סמירה, לודמילה, כל אחת ומוצאה כל אחת ושפת אמה, כל אחת ותרבותה.

את המפגשים שלי עמן תעדתי במהלך השנים, דפים צפופים של סיפורי חיים, של מפגשים, של תסכולים, של עצב ושל קבלה. אני יודעת שאת אחת מהן אארח בסוכתה של עדית, אני מתקשה לבחור ובוחרת בס. על פרטיותה אני רוצה לשמור .

"רָאִיתִי צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי,/ הַצִּפּוֹר רָאֲתָה אוֹתִי,/ צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי כָּזֹאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד/ עַד יוּם מוֹתִי./
 עָבַר אוֹתִי אָז רֶטֶט שֶל שֶׁמֶשׁ./ אָמַרְתִּי מִלִּים שֶׁל שָׁלוֹם./ מִלִּים שֶׁאָמַרְתִּי אֶמֶש/ לֹא אֹמַר עוֹד הַיּוֹם".   נתן זך

שתי ציפורות מלוות את חיי, צפורה אימי וציפורקה חמותי. מבקשת להזמין את שתיהן לסוכה זו -

שמה היה תמר, שם שמרמז על יופי ומתיקות. בעולם בלי סוכר מעובד וחקלאות מתועשת פרי התמר היה ממתק נדיר ויקר - וגם הגברים בחייה של תמר התייחסו אליה כאל ממתק, ממתק מיני נדיר שלא רוצים שיגמר או יתקלקל. לכאורה החיים היו אמורים להיות מתוקים: כלה צעירה ויפה, חתן עשיר ומיוחס - בנו של יהודה בן יעקב - ורקע רומנטי של אוהלים ומדבר. אבל משהו לא טוב קרה שם, משהו שטיבו לא מחוור.

השבוע, כשצפיתי בראיון טלויזיוני עם האלופה אורנה ברביבאי לרגל סיום תפקידה, קלטתי שהשרות שלה כראשת אכ"א "עבר לי מהר" ומבחינתי ההתרגשות מעצם כניסתה לתפקיד עוד לא שככה.  "את גודל העוצמה של להיות האלופה הראשונה לא יכולתי לחזות, וכשזה קרה האפקט שזה ייצר בחברה הישראלית וגם בצבא היה מאוד מיוחד, גם עבורי כי פתאום הבנתי שזה לא רק הסיפור האישי שלי, אלא שזה עוד מעוז שאישה מגיעה אליו. אני חושבת שתהיינה אלופות במטה הכללי, לא רק בכוח האדם - אני מסתכלת על נשים מסוימות ואני יודעת בלבי שהן תגענה ותהיינה אלופות ואין לי ספק שהן תהיינה מוצלחות במיוחד". אמרה אורנה על הרגע ההוא בנובמבר 2011.

סבתי שׂרה הייתה מגיעה לפנות ערב לבית הורי, כפופה משנות עמל רבות, מתיישבת במקומה הקבוע על אחת הכורסאות, תוך שהיא מחזיקה במקל ההליכה שסייע לה להביע את מעט הדברים שרצתה לומר. אימי הייתה עושה לה תה חם ומגישה לה חתיכת עוגה, והיא הייתה שותה ואוכלת ושוקעת לתוך עצמה לרגעים ארוכים של הרהורים ושתיקה. אני אהבתי מאד להתבונן בה ברגעים אלה. היא הייתה ישובה בתנוחה מעוגלת והייתה נדמית לי ככדור קטן.

השנה, ב- 14.7 ציינה אמא שלי את יום ההולדת 90. רות לוי היא נצר למשפחה של נשים חזקות ודעתניות. היא נולדה בארגנטינה, אבל הוריה יוסף ובוקאס לוי ואחיה הגדולים נולדו בירושלים. לולו ענקיא לוי סבתה רבה שלי [סבתא של אמא מצד אביה, החמות של בוקס] התאלמה ונשארה עם ארבעה ילדים והייתה מבשלת במלון בירושלים בסוף המאה ה-19 וכנראה הייתה שפית כבר באותם ימים. התורכים שלטו כאן.

סרטו של יואל שרון במוצאי יום כיפור, 21:00 בערוץ 10
את יואל פגשתי כשעשה ב-2010 את מסעו המצולם "המדינה שבדרך, יומן מסע"  ועצר לקבל את השבת בנהלל עם קהילת ניגון הלב. מאז אני עוקבת בפליאה והערצה אחר נקודת המבט המיוחדת והאמיצה של האיש שעסק בראשונה בקולנוע בנושא הלומי הקרב, שיזם והקים את עמותת אתגרים, שהביט למוות בעיניים ונשאר בחיים כדי לא לתת לנו לשכוח ולסלוח על אלו שנשארו שם.

נושא הסליחה העסיק אותי הרבה בימים האחרונים. לכאורה אין מתאים מימים אלו בהתקרב יום הכיפורים לעסוק בו. הופתעתי, מהכיוונים הרבים מהפנים הרבות והתגובות השונות, של הסליחה הזו אליה אנו נדרשים באופן רשמי פעם בשנה עם בציר הענבים שעוד רגע יהפכו ליין.

סליחה? לא סולח!!!
עימנואל פינטו