הנר השישי הרחיק אותנו דרומה מהבית עד נווה נאמן בפאתי הוד השרון אל הבית של יעל, אייל והבנות: ורד, גל, עדי, נעה ולאחרונה גם זואי הכלבה. מבנה הבית הוא מודרני, מדוייק, מינימליסטי וגם אמנותי וחם. בית שמתוכנן לארח כמויות משתנות של אנשים, במסיבות, בארוחות באהבה רבה וגם לתת תחושת אינטימיות לשתי משפחותינו בהרכבן החסר. את הלביבות החליפו פוקצ'ות חמימות, את מקום הסופגניות מלאו פחזניות ביס נפלאות והמון ירקות לרוב.

החנוכיה שנבחרה להדלקה לא הייתה חנוכיית הקרמיקה שהכינה עדי בילדותה,

את הנר החמישי הדלקנו אחרי יומיים מתישים. צילומי סרטון בת מצווה עם המשפחה המורכבת והמורחבת כשכולם צבועים בכחול דרדסי...היה ניפלא לעבוד עם דקל לזימי לב, בחור מקסים ומקצועי, קשוב ורגיש ויצא כך שנמצאתי ללא מפגש חברתי אליו התחייבתי לעצמי ומולכם, רק אמא אבא, בת המצווה וחנוכייה שהנערה קיבלה מהחב"דניקים שהגיעו לבית הספר. נתתי עוד מבט בחנוכית הפח הסתמית, והבנתי שאנחנו בעצם לא לבד....

ערב שבת אצל משפחת דקל באלון הגליל. נר רביעי עם סתיו בכורתם של ריבקי וחיים, עם מוטי לו נישאה בקיץ האחרון ועם יותם שלנו שבא לשבת של חנוכה בבית. מאז שאני מכירה את ריבקי אני יודעת על חיבתה לחנוכיות. יש שיאמרו שזה קשור ליום הולדתה שבחג ויש שיגידו לבית ההורים, 

הדלקת הנר השלישי נקבעה זמן רב מראש. שילוב בין הנאה וחברה טובה ובין מפגש צוות המכינה הקדם צבאית הישראלית שהוא על טהרת נשים בלבד: ענת, מירב, ליאת, נעמי, עליזה ואנוכי בביתה הנעים של נעמי בתמרת. 
המכינה שלנו רק בת שנה וחצי והמפגשים ביננו, נשות הצוות, הן רענון והעשרה הדדית שלא חווינו בשנת ההקמה.

בבוקרו של הנר השני פגשתי ברמת ישי, באקראי ולרגע קט, את חברתי עדי אלעזר. בספונטניות רבה הזמנתי ונעניתי להדליק נר חברות ביחד עם עדי וילדיה ספיר, אליה ועפרי וכן אורלי  וגל עם בנם עומר. סופגניות מהסופר כי זה מה שמצאתי, בלי לביבות ועם הרבה תכונה והתרגשות סביב ניקי הכלבה הותיקה וג'וג'ו הגור החדש.

הרכב מצומצם. שחר, עדית ובת המצווה אלה. בלי סופגניות, בלי לביבות ועם הרבה התכוונות.
החנוכיה מדגם מרוקאי נרכשה בחנות מנורות ישנות או עתיקות [בעיני המתבונן] ברחוב וולפסון בתל אביב.
בונוס...טיפטופי נרות!

אתמול, ככה ברגע של חולשה, שיחקתי באחד מחידוני הרשת המטופשים ששאל: What word truly sums you up???
התוצאה הזכירה לי שלא עמדתי בהבטחה שעשיתי לעצמי לספר קצת על הבריחה לערבה...

כבר למעלה משנתיים אני כותבת, מפרסמת, משלחת לענן... לא זוכרת כזו כמות לייקים ושיתופים בזמן כל-כך קצר. הפוסט נכתב אמש 3/12/2014 בכמה דקות, מתוך רצון לשתף באירוע מקומי מרגש, ונגע עמוק בהרבה לבבות. בתוך כל הסחי והגועל אנחנו עדיין רוצים להאמין שהטוב ינצח!

מי שנסע בקצה כרכור ביום שישי האחרון, 7/11/2014 ראה חבורת אנשים, צעירים מבוגרים וילדים, ההולכים אחר איש גבוה וקרח ומדי פעם עוצרים ומשתהים. מי שעקב אחר האיש יכול היה לשמוע אותו, את יורם אחיו של אורי, מקריא קטע אחר קטע את סיפורו האחרון של אורי מסע בין תחנות. 

ככה ציינו השנה עם נעמי, דניאל, תמר ושאר אוהביו את יום השנה השלישי ללכתו מעימנו. הולכים מתחנה לתחנה, מקשיבים, מתבוננים, תמהים על עומק תאוריו של אורי וחדות ההבחנה שלו ובטוחים שהוא שם למעלה מביט, מחייך ואומר למי שסובבים אותו , כי תמיד סבבוהו אנשים, "בדיוק כמו שדמיינתי את זה!"

צרפתי את הסיפור הקצר של אורי [בלחיצה על השם לעיל] לטובת מי שלא קראו בו עדיין
ומקדישה שיר אהבה אחד לכולנו, למי שהכירו אותו וגם מי שלא. יהי זכרו ברוך ואהוב.

זו הפעם הראשונה בה אני מצרפת את המצגת שליוותה את הערב... הכנסו לגלריה והקליקו.