לקראת יום ההולדת ה-70 של שוקה, כמו במשפחות רבות, התעוררה השאלה...מה עושים? 
מעבר למסיבה שתפגיש בני משפחה רבים היה ברור ששוקה בשל לספר את סיפור חיו ואנו רוצים לשמןע.
הייתה התלבטות קצרצרה בין ספר לסרט ונדמה שכולנו היום יודעים שהבחירה להפיק סרט הייתה החלטה נכונה ומדוייקת. את הסרט הפיקה, צילמה וערכה טלי טילר מ"חיים לספר בסרט".

האובדן שחווינו עם מותו של שוקה חידד את חשיבות התיעוד הזה, את ערך הסרט המשפחתי הזה, אשר מציג את האיש וסיפורו. יהושוע שוקה שגב מופיע בו בשיא הבשלות, העוצמה והחיות שלו כולל הליכתו אחרי הראש החותר קדימה, הקול הצרוד והצחוק הייחודי שנשארו למענינו ולטובת הדורות הבאים.

לצפיה -

אלו הדברים שנאמרו ביום הלוויה, בפתח מפעל פולירם שהיה ועודנו פרוייקט חיו של שוקה כפי שאמר שאול אשכנזי בדבריו בשלושים: "אין צורך באנדרטה נוספת. זו אנדרטה חיה, נושמת, תוססת, שמהווה מקור פרנסה וגאווה לעובדיה, מנהליה ובעליה."

בקור עז אך בניגוד לתחזיות ובנתק מוחלט מכל מה שקרה במזג האויר יום לפני ויום אחרי, שמש עזה האירה שמיים צלולים ורחוצים, שדות רוויי גשמים, חיטה ירוקה בוהקת מרטיבות קיבלו את מאות האנשים שהתכנסו סביב הקבר לפרדה אחרונה מאיש אהוב ויקר -

שיר שכתבה אלה-12- בשעור כתיבה יוצרת בהנחיית לוטם ..., אורנים ינואר 2015 -

נהר האנשים שטף והציף וניקה ואסף שברי כאבים והמשיך הלאה. כל אישה ואיש למסעם האישי. ואנו נצבים פה ליד קברך, עצובים ויציבים, כואבים ומתבדחים ויודעים שהכל יהיה בסדר. גופך הלך מאיתנו אך מה שטמנת ונטעת והשקת וטיפחת בכולנו עוד ינץ וילבלב ויפרח וישגשג וזכרונך לא ימוש מאיתנו עד עולם, ונאמר אמן. שוקה, שבוע לא פסק נהר האדם בביתך, שבוע לא חדלו המנחמים להגיע אל קוקל'ה אהבת נעוריך אם ילדיך שהייתה שם לצידך ואתה לצידה בטוב וברע במכאוב ובשמחות הרבות. שבוע לא עצרו החברים והשותפים לדרך, שלך ושל ילדיך, לדבר עליך ועל עצמם, על החיים והמוות גם. שבוע ראשון בלעדיך.

יהושע שגב 
1941-2015 

איך להזמין אתכם לערב שקרוב לודאי לא הייתי באה אליו אלמלא יזמתי והפקתי אותו, עם ובבית ניגון הלב. איך לשכנע אתכם לצאת מהבית החם במוצאי שבת, רגע לפני תחילתו של עוד שבוע עבודה מעייף לשמוע סופר לא בהכרח מוכר, על ספר שחלקכם עוד לא קראתם. איך אזמין את כולנו למפגש עם איש אחד, ראובן נמדר, רובי, שלא שמעתי עוד את קולו או פגשתיו פנים אל פנים וכל הקשר שלי איתו מתנהל דרך הבזקי ההודעות בפייסבוק?

החנוכיה האחרונה באתגר החנוכיות שלי נותרה מיותמת מאור נרות. פגשתי בה בבית הכנסת בשפר-עם, היא שפרעם, השכנה לביתנו שבאלון הגליל אחרי סיור חג המולד בהדרכת נואה בולוס. פרויקט תיירות אזורית משותפת של עמותת סיכוי יזמה את הסיור: חבורת ישראלים יהודיים, חלק ניכר מהם מדריכי טיולים בעצמם, מסיירים בעקבות הנצרות בעיר ש-60% מ-40,000 תושביה מוסלמים, בעקבות מדריכה נצרתית-נוצריה-יוונית-קתולית ששורשיה המשפחתיים כאן, בשפרעם. לא רבים האנשים ומעטים היום הארגונים שעוד עוסקים ברב תרבותיות, רב לאומיות, חיים ביחד. עמותת סיכוי זימנה לי מתנה: ב-19 שנות חיי בגליל לא בקרתי במקומות הקסומים - 15 דקות מביתי - בהם הייתי אמש!    לא פגשתי את תושבי העיר המעורבת הזו [מוסלמים, נוצרים, דרוזים], לא אכלתי את הגלידה המצויינת שמכינים בה, ולא חוויתי איתם את ערב חג המולד*... 

"כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן" אומר רבי ישראל סלנטר. מעשה שהיה כך היה:

בנובמבר 1922 נוסד מושב בלפוריה, לפני 92 שנים. הורי הגיעו למושב שבפאתי עפולה בירת עמק יזרעאל כשהייתי בת שש בערך. לא מעט שנים הם חיים שם, רוב שנותיו היה אבא שלי פרדסן וניהל את הפרדס המשותף, אחר כך יצא לדרך עצמאית כבעליה של משתלה והמשיך לפנסיה והתמקדות באמנותו, תמונות קולג' מעץ, טקסטים ואבזרים ממוחזרים מגוונים. בכל השנים הללו עבדה אמא כמנהלת חשבונות, פירנסה בכבוד וגידלה אותי ואת שלושת אחי הצעירים ממני. 

את הנר השביעי הדלקנו אצל הורי בבלפוריה.

הנר השישי הרחיק אותנו דרומה מהבית עד נווה נאמן בפאתי הוד השרון אל הבית של יעל, אייל והבנות: ורד, גל, עדי, נעה ולאחרונה גם זואי הכלבה. מבנה הבית הוא מודרני, מדוייק, מינימליסטי וגם אמנותי וחם. בית שמתוכנן לארח כמויות משתנות של אנשים, במסיבות, בארוחות באהבה רבה וגם לתת תחושת אינטימיות לשתי משפחותינו בהרכבן החסר. את הלביבות החליפו פוקצ'ות חמימות, את מקום הסופגניות מלאו פחזניות ביס נפלאות והמון ירקות לרוב.

החנוכיה שנבחרה להדלקה לא הייתה חנוכיית הקרמיקה שהכינה עדי בילדותה,