שוקה, שבוע ראשון בלעדיך

נהר האנשים שטף והציף וניקה ואסף שברי כאבים והמשיך הלאה. כל אישה ואיש למסעם האישי. ואנו נצבים פה ליד קברך, עצובים ויציבים, כואבים ומתבדחים ויודעים שהכל יהיה בסדר. גופך הלך מאיתנו אך מה שטמנת ונטעת והשקת וטיפחת בכולנו עוד ינץ וילבלב ויפרח וישגשג וזכרונך לא ימוש מאיתנו עד עולם, ונאמר אמן. שוקה, שבוע לא פסק נהר האדם בביתך, שבוע לא חדלו המנחמים להגיע אל קוקל'ה אהבת נעוריך אם ילדיך שהייתה שם לצידך ואתה לצידה בטוב וברע במכאוב ובשמחות הרבות. שבוע לא עצרו החברים והשותפים לדרך, שלך ושל ילדיך, לדבר עליך ועל עצמם, על החיים והמוות גם. שבוע ראשון בלעדיך.

תגיד שוקה, הידעת בכמה אנשים נגעו אדוות חייך?  הידעת כמה מעובדיך ומכירך מדברים עליך כעל אב? הביטוי " הוא היה בשבילי כמו אבא" חזר בימים קשים אלו עוד ועוד מנשים וגברים שלא תמיד ידענו אנו עד כמה היית משמעותי עבורם והם עבורך. האם היה לך מושג מה רבים בני האדם פה ומעבר לים המהלכים כשפיסת חיוך שלך או אמירה שאמרת וליטוף שליטפת אותם ומסע עיסקי או אחר שצעדת לצידם, אצור בליבם כזכרון, כמתנה. הידעת?

עשרה נכדים השארת אחריך, חכמים ויפים. כל אחד מהם הרוויח אותך כמניין שנות חייהם הנעים מעשרים וארבע עד שנה ושבע. מישהי מבאי השבעה העירה, בהתבוננה בתמונות המתחלפות על המסך, "נראה שלמרות שהיה אדם עסוק מאוד היה לנו הרבה פנאי וסבלנות לנכדיו" ופתאום ראיתי את מה שהיה לכולנו ברור ומובן כל השנים: שעת סיפור לקטנטנים, שיחות מעמיקות עם כולם ובכל גיל, קטיף פירות וזלילתם בשותפות, טיולים אינספור למרחקים וגם סתם לשדות לבדוק מה הבשיל, איך טופלו המטעים והאם כבר אפשר לנגוס בשקדים הירוקים. תמיד היה לך פנאי לנכדיך וגם לנו כלותיך וחתנך המכורים לך.

ארבעה ילדים הבאת לעולם עם קוקל'ה. שנים צחקנו על המגוון הצבעוני - שחר שחור השער, נגה הג'ינג'ית הכתומה, שרון שהיה בלונדיני ומתולתל וזוהר חומה מוקה. שונים אך דומים ומחוברים בקשר אהבה עצום לשניכם ואחד אל השניה. וגם אליהם זרמו רבים ורבות עוד ועוד בבוקר, בצהריים ובערבים שגלשו ללילות, באים לנחם, ולהתנחם בהם. ארבעת הילדים שכל אחד מהם קיבל איזה צד אחד של אישיותך והשבעה הזו חיזקה את טענתך ש"תחת עץ פומלה לא תיפול קלמנטינה"... כי לחוד וביחד, גם הם כנראה, אהובים ומשמעותיים לחבריהם...

וקוקל'ה, בשקט וקבלה שחררה את האחיזה בבית ושוחחה והאירה פנים ונתנה חיבוקי נחמה וקיבלה המון המון אהבה והערכה מכל כך הרבה אנשים. החזיקה וחוזקה וחיזקה ... שבוע בלעדיך. ולמרות  שעולה השאלה מתגנבת בלי משים: איך יראה הבוקר הבא? השבוע הבא? השנה הבאה?? ברור לך שוקה, שאנחנו כאן...מקיפים את קוקל'ה מכל הכיוונים, רואים אותה ואוהבים עד בלי די.

ינואר 2015 היה הקר מזה שנים רבות. הקור הזיק לחקלאות שהייתה יקרה כל כך לליבך ותוצריה טעימים עד מאוד לחיכך. קור שציפה בשכבה דקה של קרח את עלי העצים, את הצמחים העדינים ואת הלבבות שלנו, הקרובים האוהבים אותך עד בלי די. איך נמיס את הקרח הזה? מה יגרום ללב להתחמם שוב ולפעום כסידרו בלי שהדמעות יצופו שוב ושוב אל מבואות העיינים, מפלסות להן דרך החוצה...זולגות, וההתיפחויות העצורות - הנשמעות כמנוע רכב שלא טופל - נשברות החוצה בלתי נשלטות מדביקות בכאב את הסובבים. אך נחזור לשגרה שאין בה אותך?

נהר האנשים שטף והציף וניקה ואסף שברי כאבים והמשיך הלאה. כל אישה ואיש למסעם האישי. ואנו נצבים פה ליד קברך, עצובים ויציבים, כואבים ומתבדחים ויודעים שהכל יהיה בסדר. גופך הלך מאיתנו אך מה שטמנת ונטעת והשקת וטיפחת בכולנו עוד ינץ וילבלב ויפרח וישגשג וזכרונך לא ימוש מאיתנו עד עולם, ונאמר אמן.                 20/01/2015

תנצ"ב
                                                                                   
                                                                                                                                       

לראש הדף
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה
‏עידית, התרגשתי עד דמעות מהמילים שכתבת והקראת בעת הלוייתו של שוקה. מרגש וכואב. אני חושבת על שוקה יום יום ועיניו המחייכות בחיוך נצחי וטוב אינן עוזבות אותי. על שוקה ייאמרו הדברים הבאים: "יש אנשים שרק כדי להכירם היה כדאי להיוולד". ‏עמירה רבינסקי ‏@ 28 ינו 2015 09:19
‏עדיתי, שבת מנוחה לכולכם. שישי שני בלי שוקה. אני קוראת שוב ושוב את מילותיך מהתחלה לסוף, ומהסוף להתחלה, מגילת חיים שבאמת לא הסתיימה , היא ממשיכה בתוחכם, ועוד תגדל ותגדל. אמרתי כבר, לאחר שראיתי את הסרט על שוקה בבית שלך, שהיתה עשייה כל כך מלאת אהבה - ששוקה היה גדול ממיידותיו אפשר היה לחוש את זה רק מעצם העמידה לידו, כשהוא עומד בשקט, מסתכל על העולם סביבו, וידיו בכיסיו- מוכנות לעשייה. אני מחפשת הזדמנות לקפוץ ככה בבוקר אחד פשוט כזה לקוקהל"ה, דווקא אחרי שנהרות האדם קצת שכחו... אולי נקבע משהו.\אוהבת ומחבקת את כולך, ציפי ‏ציפי בנציון ‏@ 23 ינו 2015 16:41
‏כל איש מיוחד למי שאהב אותו ונראה שהוא היה מיוחד לאנשים רבים. כרגיל הצלחת לתאר באופן שגרם גם למי שלא הכיר להרגיש את האיש . ‏נעמי הימן ‏@ 21 ינו 2015 05:51
‏שלום עידית, עד לפני שבועיים תהיתי כיצד בחרו הומאניסטים לקרוא לבנם יהושע. הודות לספרו של מיכה גודמן "הנאום האחרון של משה" שקראתי לאחרונה, שמחתי לגלות דיוקן טוב ומיטיב של יהושע. ההספד שלך מרהיב ומרחיב נפש. להתראות באירועים נעימים. ‏שולה לויטל ‏@ 20 ינו 2015 19:19
‏עידית, תנחומי לשחר..לא הכרתי את מנוח אך ניכר מתאורכם כי מדובר יוצא דופן בשיעור קומתו ואהבת האדם שבו. מי יתן ותדעו עתה בשורות טובות. ‏רונן ניר ‏@ 20 ינו 2015 19:16