יסוד. נעמי הימן מזמינה לסוכה את ס'

עדית מציעה לי לארח בסוכתה הווירטואלית, אישה. אני רופאה ונשים רבות שמשו לי מקור השראה, הזדמנות להתפתחות אישית ומקצועית, ליוו אותי מצעירותי לבשלותי , הפכו אותי לאישה שהנני. כל אישה וסיפורה , כל אישה ומידת השפעתה עלי, חמוטל, איילה, דינה, יפה, סמירה, לודמילה, כל אחת ומוצאה כל אחת ושפת אמה, כל אחת ותרבותה.

את המפגשים שלי עמן תעדתי במהלך השנים, דפים צפופים של סיפורי חיים, של מפגשים, של תסכולים, של עצב ושל קבלה. אני יודעת שאת אחת מהן אארח בסוכתה של עדית, אני מתקשה לבחור ובוחרת בס. על פרטיותה אני רוצה לשמור .

סולם נמצאת במרחק של דקות ספורות מהשפע המוריק של מרחביה . די בדקות הקצרות הללו כדי לנדוד מהוויה אחת לאחרת. אילוסטרציה, ציור - פרידה קאלוי. מנחה אותי בטלפון איך להגיע לביתם אני שומעת ברקע ציפורים ואת קול השכווי, דבר בפסטורליה הכפרית של הקולות הללו, לא מכין אותי לחוויה שאני עומדת לחוות. החדר בו י. וס. מתגוררים הוא חדר זעיר שהוא הכל, מטבח, חדר שינה וכוך המשמש כשירותים שיש בו אסלה בלבד. על המיטה יושבת ס. בכוחות אחרונים , כמו אינה רוצה לקדם את פניי בשכיבה. מניין שנותיה מעט פחות ממניין שנותיי. המראה קשה , היא עור ועצמות רק בטן גדולה מלאה בנוזלים . היא מתקשה לדבר וי. מדבר במקומה. לאחר עיון במידע הרפואי והבנה של מחלתה אני שואלת קצת שאלות על המשפחה.

י. וס. הכירו לפני 15 שנים הוא מסביר לי, ״עזרתי לה כשרכבה נתקע לצד הדרך, היא הייתה בדרכה לטיפול הכמוטראפי הראשון שלה, היא הייתה יפיפייה שערה השופע והמתולתל הגיע עד לתחתית גיבה ״ . י. היה כבר נשוי ואב לילדים . ס. הפכה במהרה לאשתו השנייה הזוג גר בחדר נפרד בתוך בית המשפחה, האישה הראשונה וילדיו התגוררו לצידם בבית המרווח. מבעד לחלון החדר אני רואה חצר קטנה שובך יונים גדול ותרנגולות.  י. מסביר ס., אוהבת את בעלי הכנף היא טפלה בהם עד לפני ימים ספורים , היא מדברת אתם, הוא מספר לי ועיניו מאירות בדברו עליה. כל השנים הללו ס. חולה וי. מלווה אותה מבית חולים לבית חולים מטיפול כמוטראפי למשנה , היא לא יכלה למחלה, שפשטה בכל גופה.

אילוסטרציה, ציור - פרידה קאלוכשאני מבקשת פרטים ס. מספרת לי בצלילות רבה על מחלתה, היא יודעת שימיה ספורים, היא יודעת שהמחלה כלתה את גופה. ״הטיפול האחרון היה לפני מספר שבועות״ מספר י. ״אני אמרתי לה שדי, כל טיפול רק מדרדר אותה , במיוחד זה האחרון, האדום״ כשהוא מתאר את הנוזל האדום שנכנס לוורידיה אני שומעת בקולו כעס, כמו היה הנוזל הזה מרקחת שרקח השטן במו ידיו. ״הם נטשו אותה הרופאים האונקולוגים״, הוא ממשיך בכעסו ״אמרו שכבר אין מה לעשות״. כעסו מוכר לי , הכניסה שלנו, צוות ההוספיס, הוא כישלון הרפואה בעבור מרבית החולים. מבחינתם אנחנו מגעים כשאין מה לעשות יותר. קשה להסביר למשפחה הנואשת, הכועסת, שיש מה לעשות, שאנחנו כאן כדי לעשות . שאנחנו יכולים להקל על הסבל לעזור להתמודד עם המוות הקרב.

אני בודקת מה הם הדברים שאוכל להקל בהם, אבל ס. וי. לא ממש מקשיבים הם לא ממש רוצים את עזרתי. ס. כבר עייפה מהנוכחות שלי היא שוכבת במיטה ועיניה עצומות, אני מתקרבת למראשות המיטה אחוזת בידה הגרומה ומלטפת אותה , היא פוקחת את עינייה ושולחת אלי חיוך רחב ונדיב . לרגע אני מצליחה לראות את האישה היפה שהייתה, האישה שי. אמץ לחייו, האישה שידעה אהבה בתוך העליבות הקשה של החדר הזה. אני מצליחה לראות את האהבה בחדר הזה , את הדאגה ,את האכפתיות.

״אני לא מציע לך קפה ״ הוא מסביר ״כי זה הראמדן אבל קחי אתך את המלפפונים הללו שס. כבשה במו ידיה״, אני דוחה את המחווה בתירוץ  שאני בדרך לעבודה , ״פעם אחרת״ אני מוסיפה כשאני רואה את המבט הנעלב. י. מלווה אותי למכוניתי , אני מנסה להבין מה צפיותיו, והאם הוא מבין ששעותיה ספורות, ואז רחוק ממנה בחצר ליד מכוניתי הוא פורץ בבכי קורע לב. אני מרגישה מחנק בגרוני, המראות לא נוטשים אותי שעות רבות. המחשבה על האהבה בצילה של מציאות קשה כל כך , של ניצחון הרוח האנושית לצד החידלון המתקרב. בערב אני מתקשרת לשאול לשלומה וקובעת עם י. שאגיע ביום שלמחרת.

קצת לאחר חצות מעיר אותי י. משנתי, ״ס. מתה ״
הוא אומר בפשטות ומיד מנתק לא נותן לי להביע את השתתפותי בצערו. 
נכנסתי לחייהם לרגע, לא היה לי מה לתת והם גם לא רצו לקחת . להם היה מה לתת לי, תקווה, ידיעה שהרוח יכולה על החומר. הישרתי מבט אל המוות בהתגרות, את הניצחון הקטן הזה לא יוכל לקחת מאתנו.


אנשים שאלו אותי לא אחת איך אני יכולה , האם הקרבה לסוף החיים אינה קשה . אני מנסה להבהיר שאני נכנסת לבית המטופל כמו איש מקצוע היודע את כוחו , כוח הידע שלו . כשאני לצד מיטת המטופל אני קודם כל אשת מקצוע .
אבל לצד תחושת הכוח שלי , אני צריכה כל הזמן להזכיר לעצמי שעלי להיות ענווה, ענווה אל מול המטופל וענווה אל מול כוחם של החיים וכוחו של המוות.  

לפני שנים רבות הגעתי לביתו של פסיכולוג ידוע אמנון בן צבי שמו, ביתו הצנוע לא הסגיר את העושר התרבותי ואת העושר האנושי. נשלחתי כדי להזמינו לסדרת מפגשים במחלקה שלנו , הייתי אישה צעירה וסקרנית והוקסמתי ממנו, השיחה קלחה הוא דבר והאזין כאילו זמנו בידיו, בסבלנות ובעניין. כשסיימנו את המפגש הוא נגש לספריה העמוסה שלו ושלף ספר ״ספר החיים והמתים הטיבטי״ , זה בשבילך הוא הסביר ,אני חושב שהוא מתאים לך, נרגשת מהמחווה לקחתי את הספר . שנים רבות הוא ישב בספריתי מבלי שקראתי בו. לימים כששמעתי על מותו בטרם עת של אמנון פתחתי את הספר ועולם חדש נפתח בפני. זה היה תחילת המסע שלי לתחום הטיפול בנוטים למות. זה היה תחילתו של מסע אל הזמניות שלי ואל קיצי המתקרב אל קבלת המוות כחלק מהחיים.

כל מפגש עם מטופל ובעקר עם מטופלות  מרחיק אותי מעצמי ומקרב אותי לעצמי. תמיד בסופו של יום אני זאת שצריכה להתמודד עם עצמי. עם הפחדים שלי, עם הנשיות שלי עם האימהות שלי, עם המאמץ הכל כך קשה ומלא המהמורות של לעשות טוב ולחתור לאמת. בתחילת דרכי כרופאה, תמימה והדיוטה חשבתי שאני רוצה להיות רופאה כדי לעשות טוב לחולים, שנים של עשיה, שחיקה, תפקידים ניהוליים, אילוצי המערכת, הרחיקו אותי לא אחת מהסיבה שבגללה בחרתי במקצוע. המפגשים הללו עם ס. א. ל. וח. מחזירים אותי לנקודת המוצא, למקום של הידיעה שאני דמות שולית בעלילה והן המרכז. 
זאת ועוד...

"ספירת יסוד משולה לזכריות ומקושרת לאיבר הרבייה הגברי. היא מקבלת שפע מהספירות הקודמות ומעבירה אותו אל ספירת המלכות. היא הכוח שמחבר בין האידאות האלוהיות למציאות, ובה מתבצע המעבר מהעולם השמימי אל העולם הארצי. הספירה מקושרת גם לדמותו של יוסף הצדיק;"  ויקיפדיה  
הכותבת -

נעמי הימן
נעמי הימן

רופאה,אם, אשה מעורבבות אלה באלה .
עדה לסיפורים, לא אחת עדה אחרונה, מתעדת.
מחפשת את עצמה יום יום ובכל מפגש
עסוקה בסוף, באינסוף ובעיקר בחיים. 
לראש הדף
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה
‏כל כך מרגש, כל כך אנושי, נכנסת לי ללב-לבטן הרכה. ‏אורה בועז ‏@ 12 אוק 2014 21:21
‏איזו כתיבה מדהימה. איזו עריכה מדוייקת עם הציורים היפהפיים. זהו חסד וזכות לפגוש ברופאה שכך מרגישה כלפי מטופליה. זהו היסוד החשוב יותר בעבודת הרופאים עם מטופליהם, הידיעה שהם לא מתעייפים מההשקעה האנושית בעבודת יומם. ‏ציפי בנציון ‏@ 12 אוק 2014 19:15