נושא הסליחה העסיק אותי הרבה בימים האחרונים. לכאורה אין מתאים מימים אלו בהתקרב יום הכיפורים לעסוק בו. הופתעתי, מהכיוונים הרבים מהפנים הרבות והתגובות השונות, של הסליחה הזו אליה אנו נדרשים באופן רשמי פעם בשנה עם בציר הענבים שעוד רגע יהפכו ליין.

סליחה? לא סולח!!!
עימנואל פינטו

כי לפעמים אני מתגעגעת לחנותי שהייתה, ל'כתום' ששאבה אליה לקראת החגים המון נשים ומעט גברים שחיפשו משהו יפה וצבעוני - תמיד צבעוני - לשמח בו את ליבם ולבבות אחרים עם פרוס השנה החדשה...

ביקורת ספרות איננה סוגה חביבה עלי. אני מהג'נר שמעדיפה המלצות אישיות ואם אפשר בלי ספויילרים. לא ממש אכפת לי על מה הספר כל עוד הוא קריא וטוב ז"א שואב אותי לתוכו ללא יכולת חילוץ. אם זאת ולמען השקיפות, רוב הסיכויים שכשבועיים אחרי שאסיים אותו, תהליך שלוקח לי בדרך כלל המון זמן, אשכח את רוב פרטיו מלבד אלו שמרקרתי בצהוב בעותק שרכשתי. הטיעונים שלי נגד הביקורות נובעים מכך שבמקרים רבים , במיוחד אם הספר טוב, יתאמץ המבקר/ת להתעלות בכתיבתו על הסופר/ת מאמץ שיביא לכתיבה ארוכה ומפולפלת מאוד, שתפרוס לפני את העלילה כפי שהם ראו אותה ולא תיתן לי להתענג על המשחק המקדים.

למי שלא היו וקצת גם למי שהיו, והיו הרבה, כמה מילים על מעגלים שנסגרים וכאלו שניפתחים:
למעלה מ-130 איש התאספו על הדשא הסמוך לבריכת אלון הגליל בשישי האחרון. נציגים מכל "שלבי הבנייה" של הישוב וגם כמה אורחים מבחוץ שקראו, הסתקרנו והגיעו. מלבד כסאות ומחצלאות קיבלו את פניהם גם בירות, יין וקווה שהשרו נינוחות ותחושה חגיגית.

רגע מכונן
הייתי בת 12. עברתי סוג של גהנום. הייתי סגורה באיזה מקום, ולא ראיתי את האור בקצה המנהרה. ואז אני זוכרת שאבא שלי בא לבקר אותי, ישבנו מתחת לאיזה עץ, והוא הביא גיטרה, ניגן לי שיר שעד היום אני זוכרת, ובאותו רגע, פתאום ידעתי שיש לי סיכוי להינצל, לצאת מכאן בחיים. ככה הבנתי שמוזיקה היא תרופה. זה שינה לי את החיים. מהר מאוד הבנתי שהמוזיקה היא סוג של תרפיה ודרך חיים בשבילי.

מלחמה. הפסקת אש. מלחמה. הפסקת אש. מלחמה. הפסקת אש. הפסקת אש!

ביום שישי הקרוב, 5/9 שוב תעלה סער ליבן על רכבה ותצפין מתלמי יוסף שבגבול עזה, עד אלון הגליל. הפעם סער איננה מחפשת מיפלט מקטיושות ומרגמות, הפעם היא באה לתת... לתת מכשרונה וקולה.

ב - 21:00 נתכנס בבריכת אלון הגליל, אנשי הישוב ואורחיהם, סביב כיבוד ואלכוהול באויר המתקרר של הסתיו שהובטח לנו בחצביו הרבים. סער, קובי דני ומאור, שתי גיטרות ומערכת תופים אחת,  ישירו לנו חומרים מקוריים ושירים מוכרים, בשפת אימנו ובשפת אימם של הרוקרים הגדולים, יספרו קצת על החיים, על הדרום ועל החיים בדרום גם יחד...

סוף אוגוסט 2014, אלול תשע"ד. עוד רגע מתחילה שנתה השניה של מכינה ישראלית לבנות מבית יוזמות ימין אורד המופיעה בעמוד הבית תחת I WILL  כראשי תיבות ל - Israeli Women In Life Learning. כעשרים בנות תתחלנה שנה אינטנסיבית עם צוות מנחות,רובן נשים, שנה אחת לפני ההתגייסות לצה"ל. אחד הנושאים הראשונים שעולה במפגשי דיבור פשוט, אותם אני מקיימת אחת לשבוע עם בנות המכינה, הוא המושג 'בית'.

זהו הקיץ השלישי ברציפות בו אנו טסות, אלה ואני, לחוף המזרחי בארהב לשלושה שבועות. הסיבה הרשמית כורכת יחד חברים רבים ומשפחה בקשרים מיוחדים אבל אי אפשר שלא להודות גם בהנאה ש'בקלות הבלתי נסבלת' של החיים כאן. השנה הטיסה לוותה בתחושה של נטישה, של הפקרת הבית.

אם נראה לכם שרק ב The Voice מגלים את הקול הבא, שרק בכוכב נולד חושפים את הכישרון העכשוי, אז תחשבו שוב... אצלנו, לא יהיו כסאות אדומים מסתובבים וגם לא שיחות על עדות וסילסולים אבל יהיה הרבה יותר שווה...

לקראת שבועות יצא גליון עיתון המועצה החגיגי [גרפיקה משובחת, עימוד מוצלח, נושאים מעניינים ונייר ממוחזר איכותי] העונה לשם "היצירתי" בעמק יזרעאל ובו כתבות על רבות מנשות העמק וכמה גברים גם. ככה זה כאשר רוחות חדשות ומבורכות נושבות במחלקת הדוברות של המועצה שלנו. אחד הנושאים בו עסק הגליון היה יזרעאל בתפוצות וכך זומנו עדי אלעזר ואנוכי להתראיין אצל העיתונאי יצהר ורדי. הלז הצליח לתמצט מפגש בן שלוש שעות לכתבה קצרה, מפרגנת ומדוייקת על מסעינו המשותף לאתיופיה. מצרפת לטובת מי שלא ראה...בתודה לרחלי אבידוב וליצהר ורדי על ההזדמנות לשוב ולספר את הסיפור. 

בנוסף, מצאתי עצמי לא מזמן במועדון הותיקים של מושב מרחביה לוקחת את החברים למסע מצולם בחוויותי משם. מצאתי שיש בשיחזור הסיפור ושיתופו  עם קהל המאזינים, כוח מפרה ומרומם המתחבר ישירות לרוצי העז להעלות מודעות לסיפור קהילת יוצאי אתיופיה בארץ. אשמח ללעשות זאת שוב במסגרות נוספות, ואולי אצליח לצרף גם את עדי.