עשרה חודשים עם בנות המכינה הקדם צבאית, בוקר בשבוע. מיפגש דיבור פשוט - שיחות על מושגי יסוד וערכים ופתוח חשיבה יצירתית. כשהסתדר הרווחנו גם יום משותף במסגרת תרבותיות, בו נשאבנו יחד לשיטוט קצר במרחבי ההיצע התרבותי האינסופי ובעיקר לביקורי סטודיו ומפגשים בלתי אמצעיים עם אמניות. המגדלור לאורו שטנו יחד בסירתנו הקטנה, פעמים בים רגוע ופעמים אחרונות בסערות וגלים מתנפצים, היה הסיפור האישי. הרעיון היה להוביל לחיבור מחודש למקורות הכוח הנגזרים מהכרת הסיפור האישי והתמודדות עימו.

הפעם הראשונה בה שמעתי את נטע אלקיים שרה היה זה השיר "תעאלי". לא הבנתי אף מילה ובכל זאת הדבר שרציתי יותר מכל הוא לרוץ לממה (סבתא) קלריס שלי- שאיננה על האדמה הזו כבר עשרים שנה- רציתי להשמיע לה, לחלוק איתה את התגלית. וסבתא שלי, שחייתה בשכונת מהגרים עלובה בפאתי פריז, הייתה מקשיבה בהנאה ואומרת לי בחיוכה הקורן "סחה בנתי!" , תתחדשי!

יפה היא מגילת רות. סיפור של נאמנות בין חמות לכלתה, גורן וקוצרים וגבר אחד שמביא לעולם את דוד, אבי שושלת הדורות היהודית עם אלמנה, גרה, מואביה. ככה אני אוהבת להסתכל על הנרטיב שמלווה את חג הקציר. ומה עם פרטים רבים בסאב-טקסט שהם לא כל-כך פשוטים? מוסכמות חברתיות, היחס לאלמנה, לגרה, לאשה??

שרה אבבה, המדריכה את בנות המכינה כתבה לנו היום: "בנות אתיופיות שמדרדרות לזנות" מעבר לסוגיה הקשה והמצריכה טיפול מיידי התפעלתי מאזכור מוצאן של הבנות. אני עדיין לא מבינה למה צריך להזכיר את זה שהן אתיופיות???אם יש לכם תשובה אשמח לשמוע!"
יש לי תשובה לשרה שאלתי את עצמי.. ולכם?
 ואיך זה מתקשר אצלי לחג שבפתח ולמגילת רות תשאלו?!

לפני שנה הלכה לעולמה הציירת רות שלוס שתערוכה מקיפה מעבודותיה הוצגה בעבר. מצורפת הזמנה לבוקר מרתק , מחר, שבת ב-11 בבוקר על האשה ויצירתה.

"תגידו, למשפחה נולדים או בוחרים?" שאלתי את הילדים שישבו למרגלות הבמה. 
"נולדים!" אמרו רובם בבטחון... "בוחרים?!" אמר אחד מהוסס... "אולי גם וגם?" אמרה השלישית.
"ומה אתם חושבים?" שאלתי את עשרות הבוגרים שישבו מסביב.
מבוכה מסויימת השתררה בקהל.
כל חיינו לימדו אותנו ש"משפחה לא בוחרים!!!" וסימני הקריאה היו ברורים והחלטיים, אבל איך מחברים את האמירה הזאת עם תשעים צאצאים של שלוש נשים שבחרו להפוך למשפחה אחת?

מבחר מביצועי ערב זהבי, טעימות של ערב מלא וגדוש בסיפור וזמר שהביא אליו כשבע מאות מאנשי העמק שגדשו את האולם ומילאו אותו בסקרנות, האזנה ומחיאות כפיים רועמות.

מחר, יום ירושלים הוא גם יום הזכרון לאלפים מיהדות אתיופיה שמצאו את מותם בסודן, בדרך לארץ המובטחת. מספרם של הנספים מוערך בכ-4,000 ויש לשער שרובם היו תינוקות, ילדים ואנשים חולים או מבוגרים שלא עמדו בקשיי הדרך הרבים אבל לא רק שכן בנוסף למדבר ולחום הנורא ההולכים פגשו בדרכם גם חיות טרף ואנשים כחיות ליסטים ורוצחים. 
מי הם מספרי סיפורה של קהילת ביתא ישראל? אילו קולות אנחנו מכירים??

בהפקה בכלל והפקה קהילתית בפרט, התחושה היא כשל התמודדות עם פזל תלת מימדי שבו רק אם השכלת לחבר את כל החלקים למקומם המדוייק ובסדר הנכון תתקבל צורה בעלת משמעות. זה הכי לא אני שאפשר...

תגידו, חשבתם פעם מה אנחנו זוכרים יותר משיר...את המילים או את המנגינה? אני ללא ספק זוכרת צלילים יותר ממילים למרות היותי מלכת הזיפניות. ללא בדיקה מקיפה ועל סמך תחושת בטן בלבד נדמה לי שאפשר, בזהירות, לומר שככה רובנו. אם כך, למה יש פער גדול כל כך בין הכבוד שאנו רוחשים למשוררינו לבין חוסר ההכרות הגורפת שלנו עם חיי המלחינים שנתנו למילים צלילים ובכך העניקו להם חיים חדשים?

" יום הזכרון לחללי צה"ל. חללי צה"ל. כשהייתי ילדה, זה היה יום עצוב. צפיתי בתוכניות הטלויזיה על החללים, המוזיקה התנגנה ברקע והשתתפתי באדיקות בטקסים של התנועה.