אחת לכמה זמן אחד מחברי ברשתות החברתיות מצהיר על פרישה, בדרך כלל זמנית: "לא אהיה בזמן הקרוב, לוקח הפסקה" "אל תדאגו לי ואל תחפשו אותי כאן. החלטתי על ניתוק, על שקט" "הורדתי את הפייסבוק מהנייד, תנסו, זה מעולה!",

מסע בתמונות המתחלפות על חלון מסך הפתיחה עם בוא סתיו 2019. אין צורך בנעלי הליכה :) רק בסבלנות לקפוץ בין הסיפורים...

בתום האזכרה ה-13 לצביקה לופט חברינו, בבית העלמין בכפר חוגלה, לקחה אותי טל שגיא לקבר חדש אותו "גילתה"  רגע לפני. עמדנו שתינו מול השם על גזיר נייר העיתון המקופל בין הפרחים, עצובות, נרגשות ותמהות "מה לאורה נמיר ולכפר חוגלה?" ואז הציעה טל "תעשי עליה את המפה הבאה, רצית פוליטיקאי.ת לא??"

רוצה להתחיל את הסיפור הזה מהסוף דווקא. אחרי שבוע בצרפת, בקיץ הכי חם עד כה [42 מעלות] חזרתי מאוששת, מאושרת ומלאת מחשבות על התפקיד המרכזי שתופסים בני הדודים שלי הצרפתיים ובני/בנות זוגם בחיי. איך זה קורה? שאלתי את עצמי... מה הופך קשרים ממרחקים לאחר שנים של ריחוק לחברויות עמוקות ומלאות משמעות? איך מפגש שנתי - במקרה הטוב - צולל ללא מעצורים לשיחות עומק כנות וחושפניות על זוגיות, ילדים והורים, על פוליטיקה, חברה והכנסה, על דיכאונות ועל אושר - ואיך הקשרים האלו מייצרים אצלי תחושת ביטחון, תובנות משמעותיות ורוגע?

אביב, "דברי טעם" בבית קפה בירושלים -
לאה יושבת כפופה מעט, רכונה לעברי. פניה עגומות ועשן מיתמר מפומית הסגריה שבידה. שיעול עמוק הרעיד את גופה, היא הביטה בי בעיניה החמות, החכמות, ואמרה בקול נמוך מניקוטין: "ובכן מה? עוד שבוע? עוד חודש? עוד שנה?" ושתקה...

בכל אירוע יש את הקטע הזה שהוא האימאמא של הקטעים, שהוא נסיך הכתר של ההומור שהוא זה שגורם לכל שאר החבר'ה להתכווץ בכסאות ולקטעים שהכינו להתבייש בפינה... נכון?

אוסף ברכות ומילים שנאמרו בחיל ורעדה ועם דימעה של התרגשות  -

כְּשֶׁבָּא התִּינוֹק לָעוֹלָם,
קֶשֶׁר שֶׁל תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים,
אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם שְׁבוּעוֹת,
כִּמְעַת שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת יָמִים וְלֵילוֹת, נֶחְתַּךְ.
בְּאִבְחַת מִסְפָּרַיִם חָתְכָה הַמְּייַלֶּדֶת,
אֶת צִינּוֹר הַהֲזָנָה וְהַחִבּוּר
בֵּין טַבּוּר הַיָּלוֹד לְרֶחֵם אִמּוֹ, רַחְמִי.
היא הִנִּיחָה אוֹתוֹ עַל חָזִי וְאָמְרָה
"בְּשָׁעָה טוֹבָה! בֵּן!!!"  

שְׁמוֹנֶה עֶש ...

במסגרת "תרגילים בהשראה", קורס כתיבה בהנחיית המשוררת Maya Tevet Dayan , קיבלנו משימה לכתיבת מכתב. הנה המכתב. געגוע לאישה יקרה שהייתה לי לחברה מגיל 90 ועד מותה והיא בת 97 -

לקריאת הסיפור האמיתי של אוה פאניץ' נהיר, ורה בספרו של גרוסמן
וואי, כמה קשה לקרוא ספרות בדיונית על סיפור חיים אמיתי, ועוד כזה שהכרתי מקרוב!
"הרבה אנשים לא מצליחים לצלוח את עמודיו הראשונים של הספר" אמרה לי סמדר, נכדתה המקסימה של אוה נהיר שחיה בקיבוץ שער העמקים "אותי הפער הזה שיחרר ממש" היא הוסיפה ואמרה " מרגע שהתחלתי לקרוא בו והבנתי שיש פה סיפור של גרוסמן ולא שלנו, זרמתי ונסחפתי!"