מתחת לבית, קרוב ללב אבל מבודד, עם ניקי שמגיעה לבקר בשעות האוכל בעיקר, טרמפולינה ענקית וחורש אלונים עבות. זאת יחידת הארוח שלי שמזמנת לחיי הכרויות ומפגשים ואת היכולת לתת מנוחה ושקט למי שלא חיי בגליל הזה שלנו. מצרפת כאן צילומים, ועוד צילומים וגם קצת מילים של אחרים.

בתוך שלל המשפחות הקונבנציונאליות [אמא, אבא + 3 עוללים] שהגיעו הקיץ ליחידת האירוח, סגר את הקיץ משה מדטרוייט. הוא פנה דרך האתר, רצה להזמין ארבעה לילות וכתב ש"יקר לי קצת. אפשר לעשות משהו בעניין המחיר?" "לא", עניתי "אינני עושה הנחות, אבל אם יתאים לכם אפנק בארוחת בוקר ישראלית באחד הבקרים". עברה יממה ואז להפתעתי, הוא ענה מתנצל שהיות והוא שומר כשרות הצעתי איננה רלונטית, וסגר את הזמנת המקום במחיר הנקוב לחמש נפשות, התכולה המירבית של המקום. ואני מייד רשמתי אצלי ביומן "משה, דוסים+ 3 ילדים". כמובן שמזרוני היחידה הוצעו בשלל מצעים ורודים, אדומים ותכלכלים עם שמיכות תואמות. תארו לכם מה גדולה הייתה הפתעתי כשמי שנכנסו בדלת היחידה היו החבורה הזאת -

התכנסנו, אנשי הנחל. לשחזר את הצלחת האמנה התלויה במעיין הסוסים. הרעיון בבסיס האמנה הוא,  שאיננה מורה לאיש איך לנהוג אלא מזמינה את הציבור להצטרף לרצון להגיע למקום נקי ומטופח ולהשאיר אותי כזה גם לבאים אחרינו. שמחנו שהצטרפו אלינו שלושה חברים מכעביה שזימנו מעגל הכרות מחודש ותרגמו את המסרים לערבית. באזור בו אנו חיים העברית והערבית חיות זו לצד זו, אנו ושכנינו חולקים את הנחל והמעיינות, את החורשות ומסלולי ההליכה. האחריות על בריאות ונקיון הטבע הזה, של כולנו היא.

באותו בוקר אוגוסט חם ולח שבו הסתובבתי עם גל בנקודות הנקיון של 'מהפח', ממש קרוב לבית, הצטלבו דרכינו עם רותם סנדלר-כהן וחמשת ילדיה המתגוררים בעטרת. האיש שלה שמעון כהן יצא להביא הרכב והילדים סבבו סביבה כדבורים בקרבת כוורת האם שלהם, כל אחד בעיסוקיו, כל אחד בשקט שלה או שלא. חמישה אמרתי, הגדול יחגוג בעוד זמן לא רב בר-מצווה, והיעד המשפחתי הוא להשלים את שביל ישראל עד אז. מבחינתינו, כוכבת המפגש הזה הייתה נועם בת החמש שקלטה מייד את מעשינו והצטרפה לאיסוף האשפה. פוסט מצולם עם אנשים יפים מבפנים ומבחוץ.

בכמה מילים והרבה תמונות על בוקר בלתי רגיל שהיה לי ממש קרוב לבית, בנחל ציפורי ו"עין מילים".
מילות מפתח:

מוזאון דה'אורסיי בפריז, קיץ 2019, תערוכה על מודלים, דמויות כהות עור באמנות מהמהפכה הצרפתית עד מאטיס. תערוכה יפה מהסוג שדורש זמן קריאה והעמקה... לא הייתי במצב. חלפתי בין הדימויים שהתאפיינו כמובן ביצוגי האדם השחור על ידי אמנים [בעיקר גברים כמובן] לבנים, בתוך חברה לבנה ומעמדית. מבחינתי, הסיפור בה' הידיעה של התערוכה היו שתי הגרסאות של אולימפיה, המקורית של מאנה והמועתקת במוצהר ובמוקטן של ידידו הטוב גוגן ועוד יותר מאלו הוביל אותי המסלול להכרות עם אמן יליד סנגל שהציטוט האמנותי שלו הקפיא את דמי.מצרפת שירשור של ציטוטים אמנותיים, מציעה להכנס ללינק של Aime Mpane בתחתית העבודה שלו. קדימה, בואו איתי...

עלי סואידן, 1938-2019
איך אהבתי אותך!

מפלאי הטכנולוגיה שמאפשרת להחיות ביצוע של שושנה דמרי, המלכה האם של הזמר העברי-תימני בארץ, לתת לה הרכב מוזיקאלי רווי בכלי קשת כיאה לקולה המלא, וגם לחבר אליה את שי צברי שצמח דור או שניים אחריה וינק אף הוא משורשי תימן. עמרי סמדר, DJ מלחין ומפיק מוזיקאלי בן אלון הגליל, יצר קליפ אינטליגנטי המזמין האזנות חוזרות. מבחינתי הוא גם הזמין מסע חקר קצרצר...

למה בעצם להוסיף ציטוט, שיר, מילים שאולות למפת תודעה, ובכלל מאין באה המשיכה שלנו למילים של אחרים, לאילנות שפעמים רבות איננו מכירים ואיננו בודקים מי ומה היו?

מה הייתה אוה אומרת אילו ראתה תמונתה בראש מוסף ספרים של הארץ?
מה הייתה חושבת על הספר של גרוסמן אילו קראה אותו, אחרי שתורגם לגרמנית כמובן?
האם הייתה מבינה את מאמר הבקורת הארוך של מייקי דגן? אני לא לגמרי הבנתי. מודה.
מה הייתה אומרת על המצב הפוליטי והבחירות הקרבות בצעדי ענק?
* תשובות לשאלה האחרונה... בקרוב.