מפלצת האינסוף, מחשבות

אחת לכמה זמן אחד מחברי ברשתות החברתיות מצהיר על פרישה, בדרך כלל זמנית: "לא אהיה בזמן הקרוב, לוקח הפסקה" "אל תדאגו לי ואל תחפשו אותי כאן. החלטתי על ניתוק, על שקט" "הורדתי את הפייסבוק מהנייד, תנסו, זה מעולה!",

אקטים של חיפוש תשומת לב והצהרות אהבה. מהלכים שלרוב אינם מחזיקים זמן רב. חיפוש חסר סיכוי אחרי גבול חיצוני מול מפלצת האינסוף. מי שנמצא ברשתות הפייסבוק והאינסטגרם יודע שהדבר הכי קשה הוא להתרחק מהן, לשים גבול. ההתמכרות ידועה, קשה.

מעבר לשפע המטורף - לתחושה שאני אף פעם לא לבד, לזמינות של הגישה (כמה מלחיץ ומרגיז אותנו להגיע למקום שאין בו ויפי) המחשבה שאנחנו מרוויחים מחכמת ההמונים (ואין ספק שגם זה נכון) - קיימת בתת מודע של המרחבים האלו תחושה עזה של חיבור לאינסוף. מעין כניסה לעולם שלעולם איננו נגמר.

אין- סוף לגלילה. 
אין סוף לדימויים, לצבעים, לטקסטים, לסרטונים, לאנשים שאפשר/ראוי/חובה לעקוב אחריהם. 
אין סוף להפעל הרגשות שלנו - להתרגשות, לכעס, לכאב, לשימחה, להזדהות, לרתיעה, לחרדה - כולם, כולם שם מופעלים בזה אחר זה בהתחלפות אב-נורמלית שדומה ללגימות מתרכיזי פטל ואקונומיקה לסרוגין.

פריחה לילית בבן-עמיהתחושה הממכרת גורמת לנו לתחושות סותרות- מחד אנחנו מרגישות חזקות, מתעניינות, חשובות (הנה, שמתי לה לייק, לחצתי לו על הלב האדום) ומאידך, ככל שממשיכה הגלילה למטה מחלחלת תחושת החולשה, הקטנה עצמית  (מי אני מול כל היופי הזה, מה אני עשיתי שראוי להיות כאן? למה כולם כותבים יפה ממני? מתי גם לי יהיו חיים/ילדים/ מסעות כאלו?).

מפלצת האינסוף מחלחלת למחשבות. רגע אחרי ההיי וכמה רגעים אחרי העניין, היא מייצרת עגמומיות, שלא לומר דיכאון, תוך שהיא ומושכת אותנו לגלול עוד, 
ועוד, 
ועוד...

עד שמשהו, 
בדרך כלל חיצוני, 
קורא לתשומת ליבנו
ועוצר את הסחף. 
וזה רק
עד העונג הבא.

לראש הדף
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה