אֵיךְ עוֹבֵר הַזְּמַן
כְּשֶׁחָשַׁבְתְּ שֶׁיְּחַלְּצוּ אוֹתָךְ מִזְּמַן
וְהַיָּמִים וְהַיָּמִים וְהַיָּמִים
וֶאֱלוֹהִים אַדִּירִים... כַּמָּה זְמַן!

הִתְפַּשְּׁטוּת יְעִילָה, נֶחֱרֶצֶת, 
סֵדֶר קָבוּעַ, הַיָּדַיִם בְּאוֹטוֹמָט, יוֹדְעוֹת אֶת הַמַּסְלוּל
וְהַמַּחֲשָׁבוֹת מְרַחֲפוֹת לִמְחוֹזוֹת אֲחֵרִים -

תראו איזה יופי - 
פרויקט עיצוב והקמת גני ילדים בבתי מלון בטבריה לטובת מפוני הצפון שכבר חודשיים זהו ביתם.

זוכרים ת'מלחמה באוקראינה?
זוכרות  איך הסתכלנו ממרחק, ניסינו לעזור, שלחנו, התרמנו, היו אפילו שטסו והתנדבו במעברי הגבול... מלחמה, כך האמנו, זה משהו שקורה במקומות רחוקים. אצלינו יש תמיד את "המצב", ומדי פעם "מבצע" או "תגובה" אבל מלחמה???

"à la guerre comme à la guerre" - במלחמה כמו במלחמה,

והדמעות מסרבות לרדת
או זולגות וממאנות לחדול

בתור משהי שאיננה שכירה כבר שנים רבות חוויית הפיטורין אמורה היתה להיות זרה לי. איך אפשר להיות מפוטרת כשאינך שכירה? או, זהו, שכן. מסתבר שהאפשרות לגרום ללקוחה תחושת פיטורין קיימת גם במרחב העסקי הציבורי.

את השיר הזה A minha alma tem pressa כתב המשורר הברזילאי Mário de Andrade בראשית המאה שעברה, תרגם - נימרוד שיין

יושבת בבית באלון הגליל ורואה צילומים מהחנויות מתחת לבית האירוח והתרבות שלי בחיפה ונקרע הלב. לפני רגע זרמה העיר חיפה כמו שאר המדינה, בנראות של רב תרבותיות ודו- קיום, והנה הכל פזור כרסיסי הזכוכיות על המדרכת,

וואי, איך אנחנו נאחזים בסופה של שנה, כמה אנחנו משוועים לתחילתה של החדשה. ואפילו היא השנה האזרחית, הנוצרית, שנה הנספרת מהולדתו של ישוע אבי הנצרות, אפילו עליה אנו סומכים, אולי אפילו ניתלים, שתביא את השינוי המיוחל. רק שתביא אותו כבר.

והשינוי המיוחל הזה, באופן פרדוקסלי, הוא שהעולם יחזור להיות כשהיה: שנוכל להסיר המסכות, להתחבק ולגעת באחרים ללא מורא, לפגוש את ההורים והסבים בלי להישמר, לטוס לרחבי העולם ולחזור בלי אימת בידוד ובעיקר, שלא נרגיש איום על שיגרת חיינו הישנה, המוכרת, הידועה, האהובה.

ומה אתם חושבים? מה הסיכוי ש-2021 המתחילה מחר בבוקר, תחזיר את גלגל חיינו לאחור?