כבר למעלה משנתיים אני כותבת, מפרסמת, משלחת לענן... לא זוכרת כזו כמות לייקים ושיתופים בזמן כל-כך קצר. הפוסט נכתב אמש 3/12/2014 בכמה דקות, מתוך רצון לשתף באירוע מקומי מרגש, ונגע עמוק בהרבה לבבות. בתוך כל הסחי והגועל אנחנו עדיין רוצים להאמין שהטוב ינצח!

נושא הסליחה העסיק אותי הרבה בימים האחרונים. לכאורה אין מתאים מימים אלו בהתקרב יום הכיפורים לעסוק בו. הופתעתי, מהכיוונים הרבים מהפנים הרבות והתגובות השונות, של הסליחה הזו אליה אנו נדרשים באופן רשמי פעם בשנה עם בציר הענבים שעוד רגע יהפכו ליין.

סליחה? לא סולח!!!
עימנואל פינטו

סוף אוגוסט 2014, אלול תשע"ד. עוד רגע מתחילה שנתה השניה של מכינה ישראלית לבנות מבית יוזמות ימין אורד המופיעה בעמוד הבית תחת I WILL  כראשי תיבות ל - Israeli Women In Life Learning. כעשרים בנות תתחלנה שנה אינטנסיבית עם צוות מנחות,רובן נשים, שנה אחת לפני ההתגייסות לצה"ל. אחד הנושאים הראשונים שעולה במפגשי דיבור פשוט, אותם אני מקיימת אחת לשבוע עם בנות המכינה, הוא המושג 'בית'.

זהו הקיץ השלישי ברציפות בו אנו טסות, אלה ואני, לחוף המזרחי בארהב לשלושה שבועות. הסיבה הרשמית כורכת יחד חברים רבים ומשפחה בקשרים מיוחדים אבל אי אפשר שלא להודות גם בהנאה ש'בקלות הבלתי נסבלת' של החיים כאן. השנה הטיסה לוותה בתחושה של נטישה, של הפקרת הבית.

יפה היא מגילת רות. סיפור של נאמנות בין חמות לכלתה, גורן וקוצרים וגבר אחד שמביא לעולם את דוד, אבי שושלת הדורות היהודית עם אלמנה, גרה, מואביה. ככה אני אוהבת להסתכל על הנרטיב שמלווה את חג הקציר. ומה עם פרטים רבים בסאב-טקסט שהם לא כל-כך פשוטים? מוסכמות חברתיות, היחס לאלמנה, לגרה, לאשה??

שרה אבבה, המדריכה את בנות המכינה כתבה לנו היום: "בנות אתיופיות שמדרדרות לזנות" מעבר לסוגיה הקשה והמצריכה טיפול מיידי התפעלתי מאזכור מוצאן של הבנות. אני עדיין לא מבינה למה צריך להזכיר את זה שהן אתיופיות???אם יש לכם תשובה אשמח לשמוע!"
יש לי תשובה לשרה שאלתי את עצמי.. ולכם?
 ואיך זה מתקשר אצלי לחג שבפתח ולמגילת רות תשאלו?!

מחר, יום ירושלים הוא גם יום הזכרון לאלפים מיהדות אתיופיה שמצאו את מותם בסודן, בדרך לארץ המובטחת. מספרם של הנספים מוערך בכ-4,000 ויש לשער שרובם היו תינוקות, ילדים ואנשים חולים או מבוגרים שלא עמדו בקשיי הדרך הרבים אבל לא רק שכן בנוסף למדבר ולחום הנורא ההולכים פגשו בדרכם גם חיות טרף ואנשים כחיות ליסטים ורוצחים. 
מי הם מספרי סיפורה של קהילת ביתא ישראל? אילו קולות אנחנו מכירים??

ערב פסח תשע"ד,אפריל 2014
בשנים האחרונות מצאתי עצמי עורכת את הסדרים המשפחתיים. בצד שלי או בצד שלו, לא משנה. וכך, לקראת ליל הסדר אני בוחרת נושא שיעמוד במרכז המפגש המשפחתי הזה שהוכתב לנו בצו מקראי: וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַ-ה' אֱלֹהֶיךָ... לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת... לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ [דברים טז' ב-ג] השנה, שלא במקרה, הנושא שמעסיק אותי סביב החג הוא המסע. מסעם של בני ישראל ממצרים לישראל, מסעם של יוצאי אתיופיה מארצם לירושלים וכל אותם מסעות אישיים, פנימיים וחיצוניים שאנו מזומנים אליהם השכם וערב...

תגידו, חשבתם איזה יופי לנו?! בזכות הלוח הכפול לפיו מתנהלים חיינו, זכינו להזדמנות נוספת להתחיל מחדש, לעשות חשבון נפש, תכנונים, Restart. מאז ילדותי אני אוהבת את הרגע הזה בו אני לוקחת ליד מחברת, פנקס או יומן חדשים... הכל פתוח, הכל נקי וחלק, הכתב יפה ומסודר ולו רק לרגע קט ומרגע זה, כל המילים והמחיקות, השרבוטים וההערות, התכניות שיצאו לפועל והמון שלא, הפגישות שיתקיימו ואלו שידחו וידחו ובחלקם לא יתגשמו, הפתקים, החשבונות, ההערות שירשמו וישכחו, החלומות...הכל הכל ברשותי. שנה חדשה, התחלה חדשה. רק לפני ארבעה חודשים עשיתי סיכומים והנה, עוד הזדמנות לחדש, ליצור, ליזום, להשפיע, לפנטז...להעלות על הכתב ולשתף.

המסר הכי פשוט שניתן ללמוד מהדלקת הנרות בחנוכה הוא היכולת של נרות בודדים המצטרפים ומתרבים, להאיר בסופו של יום את החשכה סביב. זהו שיעור חיים בסיסי, בנלי ובכך כוחו וחשיבותו. תרבות גיוס המשאבים מהציבור בשיטת הקיקסטאקט בנוי בדיוק על העיקרון הזה. הקמפיין של אובמה הבין את זה כבר בסיבוב הראשון. 690 מליון דולר גוייסו שם מתורמים קטנים בהצטברות של סכומים צנועים שעיקרם הבעת תמיכה ברעיון. פחות חשוב הסכום שהשקיע כל אחד מהתורמים לקמפיין, חשובה ההתגייסות של הציבור שהרים יחד את קמפיין הנשיאות של הנשיא השחור הראשון. וכל זה למה כאן ועכשיו? אז ככה...

מרגלית שחר, חברתי, שכלה את אביה רגע אחר יום הולדתו ה-91. ברוח ההומור ואהבת האדם שאיפיינה את שאול סמברג ז"ל ובהיותה יועצת אירגונית שמפרקת כל סיטואציה לכלים שימושיים, היא ניסחה שבע תובנות - מעין "עשה ואל תעשה"- מימי השבעה האישיים שעברו עליה ועל משפחתה. דבריה עשויים להראות פשוטים ואפילו פשטנים לחלקינו אבל אני, מהמקום האישי שלי בהתמודדות עם מנהגי האבלות, מצאתי בפרסומם טעם וחשיבות רבים. וכך כתבה: