היא לא בחירה פשוטה. הבחירה באושר היא זכות שניתנת לכולנו, לא תמיד בקלות ובלי כאב, אבל מעטים מדי חופנים אותה. הבחירה באושר היא זו שמאפשר לנו לחיות בפנים ובחוץ בשקיפות. הבחירה באושר היא חמקמקה ודורשת תזכורות מתמידות מן הסביבה... רגע של חוסר תשומת לב והיא נעלמת, רגע של עיוורון ואני מפספסת את התיזכורות ששיקף לי היקום. בשבוע החולף הבחנתי בכמה וכמה תזכורות שכאלו...

עוד רשומה מבריקה פרי עטו של חמודי גדיר מכופתא -
אני חוזר הביתה מאוחר אחרי יום עבודה מתיש ומתיישב מול המחשב לקרוא קצת פייסבוק, חדשות, להתעדכן בסיפורי העולם שהולך ונעשה משוגע מיום ליום. המראות מאירופה מוכת הטרור שוב כובשים את מהדורות החדשות, השיח הקיצוני משתלט על כל הרשת, ילדים שולפים סכינים מפה ואחרים קוראים לרצח כול ערבי משם ואני מביט אל שני ילדי, אל נור ואל סאלח הקטן, ולא יכול להפסיק לחשוב על העולם שאנחנו, ההורים, מעצבים ומשאירים לילדינו.

"מיסטר גאגא" פעם שנייה... ולא אחרונה! 
אני מהמרת שהמועדון הזה רק ילך ויתרחב. 
הסרט הזה בצפיה חוזרת מגלה רבדים חדשים ומפתיעים. 
והפעם - שקט! 

הדבר הראשון שאמרתי לדייט שלי כשיצאתי מצפייה בסרט מיסטר גאגא היה - "אני חייבת לראות את זה שוב!"
אמירה מוזרה! לא זוכרת שככה יצאתי מסרט בעבר. בנוסף, מעולם לא רקדתי! לא זוכרת את זה בתור החמצה אבל בדור שלי לבנות מלאות - וכן, תמיד הייתי מלאה - לא היה מקום באולפנה למחול. וגם, לא רבים מופעי המחול המקצועיים שצפיתי בהם.  בקיצור ניתן לומר שמחול איננו חלק מחיי, אינני דוברת את השפה!
אם ככה, למה? מה קרה לי בסרט?

הבוקר, 12/11/2015 קמתי למול כותרת חדשותית- הממשלה צפויה לאשר העלאת שארית יהודי אתיופיה. כל המגיבים לידיעה לקו בגזענות/בורות/שנאה/ ובלוטות ארס, כדרכם של המגיבים באתר YNET.  הידיעה הזו, למרות עיתויה הברור בבוקר שאחרי חג הסיגד, שימחה והעציבה אותי כאחת.

ב- 20/10/15, בשיא המתיחות ופיגועי הדקירה בארץ, פרסם חמודי גדיר, הקצב החייכן מקצביית כופתא בבית זרזיר, רשומה מעולה שזכתה ללייקים רבים בפייסבוק. התמשכות הפיגועים בארץ ו'האויר הדחוס' בין אזרחי העמק היהודים, הערבים והבדואים גרמו לי לפרסם אותה שוב:

"מסרבים להיות אוייבים" קראו לה להפגנה היום*. יותר מן המילים קלטה המצלמה את מה שהתרחש בשעתיים קסומות בבועת עמק יזרעאל שמנסה בכל כוחה להמריא לשמיי הקיום המשותף. ההפגנה הזו נעה, מבחינתי, בין שני צילומים של דגלי ישראל ועוד המון דגלים שנישאו בידי משתתפיה. הדגל הראשון שצילמתי היה חדש ומתוח ומישהו תקע אותו בברז כיבוי כדי לסמן לבאי ההפגנה את מקום החנייה...דגל מגוייס. לעומתו הדגל האחרון בלוי מעט, מתנוסס מעל כרם עצי זית בפאתי המסעדה המקומית מזה ימים ימימה כאומר "הייתי כאן קודם, ואהיה גם אחר כך"...

ההפגנות האחרונות [שלוש במספר עד כה] שזכו לכותרת אחידה "הפגנת יוצאי אתיופיה" הן סוג של המשך ישיר להפגנות הצעירים שנולדו ביולי 2011 באותה שדרת רוטשילד אליה התכנסה ההפגנה האחרונה. אנשים צעירים שחשים שהמדינה בוגדת בהם, שנפער פער בין המחוייבות שלהם למדינה ליחס שזו נותנת להם בחזרה. אבל, ואסור לנו להתבלבל, אצל יוצאי אתיופיה צבע עורם מביא "בונוס" משמעותי: לא זו בלבד שקשה להם, כלבני גילם, להתפרנס, להתבסס ולבנות חיים, הם גם "זוכים" לתזכורת חוזרת ונשנית של שונותם ו"נחיתותם" החברתית כפי שהיא מיוצגת ע"י המשטרה, המעסיקים, בעלי הבתים, מקומות הבילוי ועוד. גזענות במיטבה!

16/05/2015
מה שייחד את הפגנות יוצאי אתיופיה בירושלים ותל אביב, טרם הפכו חלקים מהן לזירות קרב מול המשטרה, היה נוכחותם הבולטת של צעירים. אותם צעירים שנולדו כאן או הגיעו בגילאים צעירים, גדלו במקומות שנתנו להם תחושת גטאות או מעברות סגורות, הגיעו לצבא לשרת ככל תושבי המדינה אבל מרגישים תסכול עמוק מול השוני, הניכור והגזענות בה תופסת אותם החברה הישראלית.

"כה וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, כִּי פָרֻעַ הוּא:  כִּי-פְרָעֹה אַהֲרֹן, לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם." שמות ל"ב

... מזה עשרים שנה לערך מתקיים בכפר האמנים עין הוד טכס עגל הזהב ביום השביעי של פסח בשעות אחר הצהריים. השנה הובל ברחובות הכפר, נישא על כפיים, שור רזה, שלוד כמעט עשוי כסאות קש קלועים מהדגם שהיה נפוץ בבתים רבים בשנות השמונים, ונמכר עד עצם היום הזה בדליית אל-כרמל ועוספיה הסמוכות. מן הכסאות, שראו ימים טובים יותר, יצר האמן דרור קרטה שור שמייצג נאותה את מצבו הכלכלי של העם בימים אלו...