השנה נתמזל מזלי ללמוד בתכנית "מובילי דרך" של מכון חינוך דרך כפר. עם תום התכנית החלטנו חברי ואני להפיק כנס לאנשי ונשות מפתח במערכות חינוך שיעלה על סדר יומו את התלמידים ה"לא בגרותיים" במערכת החינוך. מתברר שיש אחוזים ניכרים של תלמידים שלא ברור כלל "אז, עם מה הם יצאו מכאן?"
הכנס יתקיים ביום שני הקרוב 5/6/2017 ברמת הנדיב.  
אם הוא רלונטי לכן/ם צרו איתי קשר מראש. הזמנה מצורפת -

הפנטזיה המתמשכת של רובנו, עקב הליכה של שנים במדבריות בסדר המשפחתי, הוא להתנסות בעריכת סדר אחר, סדר חברים.  למרות אהבתי העזה להתכנסות המשפחתית הרועשת של ליל הסדר אני חייבת להודות שהרעיון הזה קינן אצלי שנים ויש טענה שאי שם בצעירותינו אפילו מימשנוהו לרגע קט. אין לי זכרון כזה...

פרולוג:
כבת מרוקאית לאב אהוב, מורה למתמטיקה ומחנכת בכיתה מקצועית ואישה מאמינה, יש לחברתי הצעירה לא בית אחד לנקות אלא שניים! לשעור האחרון בקורס, בו אנו משתתפות השנה, היא לא הגיעה. "זה שבוע ממש קשה. בכל מקרה אני ממש מתנצלת אבל לא אהיה" כתבה לקבוצה. כשניסיתי להתבדח על כך ענתה, בלי הומור, "יקרתי, כשאת מחוייבת לשני בתים וללמד, זה מאוד קשה..."

קמתי הבוקר לצלילי הודעות בנייד.
פלורה כותבת מ-Lima, Peru... נדרשת שם עזרה דחופה...
"Flash floods and inundation all the North Cost, all around Lima and in the Region of Ica" 
על מה היא מדברת?
לבושתי, לא באמת ידעתי!

זה קרה כבר לפני כמה חודשים אבל חמק מן הראדר שלי. סרט גמר של תלמידים מויצו נהלל זכה במקום ראשון ארצי. והאמת, הוא ראוי לכל שבח!! הנה, צרפתי אותו..תחליטו לבד -

חג הסיגד הוא כמו קונצרט הרוק של יוצאי העדה האתיופית בארץ... מעין מדורת שבט המושכת בחומה, מבוגרים, שזוכרים עדיין את הטיפוס על ההרים בצפון אתיופיה כדי לסגוד לאל ולשאת תפילה לירושלים של זהב, בוגרים- לרוב הורים -אשר עובדים ביותר מממשרה אחת, ולא פעם דרך חברות כוח אדם נצלניות כדי לשרוד את היומיום הקשוח בארץ ולנסות לאפשר לילדיהם עתיד טוב יותר, חיילות וחיילים שגבם זקוף ומבטם גאה על המדים המסמנים יותר מכל שייכות לארץ הזו, ונוער רב מבתי ספר, פנימיות ומכינות קד"צ שבאים לחוות את עוצמת הביחד.

הבית של תרצה ולנטיין -
בית זה בית כי אלף זה אוכל
יש כל מיני בתים יש בית , יש הביתה, 
יש בית לספר ולמרקחת,
למסחר ולמדרש, לשימוש ולדין בית לעולם.

עדית יקרה, זה נחמד שמישהו מתעניין בחוויות של אחרים. רוב האנשים אוהבים לספר את חוויותיהם ופחות להקשיב לזולתם. אספר לך איך האש תפסה אותי בדירתי ברחוב אינשטיין בחיפה, קומה שלישית על עמודים, משקיפה לנוף.

כותבת ישובה על הספה התכלכלה, מול מסך של מחשב וטלויזיה שעובדת ברקע. כותבת על המחשבות שלא עוזבות אותי מהרגע שהפחד מהאש נרגע קצת. כותבת על המחשבות הטורדניות: איך מתפנים כשהאש קרבה? מה הייתי לוקחת מביתי? איך קמים לבוקר שאחרי? איך "נפרדים" מבית בלי "תהליך פרידה" מסודר? איך מאבדים ברגע את מה שאספנו חיים שלמים ומה קורה לנו ברגע העירום הזה?

לא. אני לא סתם שואלת. לא בציניות אלא ברצינות!
הפייסבוק ושאר מרחבי התקשורת הדיגיטלית והטלפונית מלאים בברכות ואיחולים לשנה טובה, השנה הבאה כמובן, ואני - רגע לפני פרדה מהשנה הקודמת ושניונת לפני הפניית המבט לעתיד, מציצה מעבר לכתף על זו שנסגרה ושואלת-
הטובה הייתה?