שבע תובנות לאחר "שבעה"

מרגלית שחר, חברתי, שכלה את אביה רגע אחר יום הולדתו ה-91. ברוח ההומור ואהבת האדם שאיפיינה את שאול סמברג ז"ל ובהיותה יועצת אירגונית שמפרקת כל סיטואציה לכלים שימושיים, היא ניסחה שבע תובנות - מעין "עשה ואל תעשה"- מימי השבעה האישיים שעברו עליה ועל משפחתה. דבריה עשויים להראות פשוטים ואפילו פשטנים לחלקינו אבל אני, מהמקום האישי שלי בהתמודדות עם מנהגי האבלות, מצאתי בפרסומם טעם וחשיבות רבים. וכך כתבה:

במשך שנים ייחסתי חשיבות מועטה ללוויות ולשבעה בעיקר כשנפטרו אנשים מבוגרים מאד, מוות טבעי (יחסית). כשאבא שלי נפטר חוויתי את זה באופן אישי, זה עזר לי לחשוב על הדברים במובן הרחב יותר ואני מבקשת לשתף אותכם בתובנות שלי - 
 תובנה ראשונה:
עדיף לא לשלוח הודעת טקסט זו אופציה 'פחות עדיפה'. זה משדר סוג של יציאת ידי חובה. 
חשוב לי לציין שעד שאבא שלי נפטר זה מה שאני עשיתי ברוב המקרים.
תובנה שנייה:
בניגוד לנאמר לעיל, מייל עם ניחומים מעביר מסר אישי ומחמם את הלב.
תובנה שלישית:
המוות הוא אף פעם לא צפוי, גם שמדובר באנשים מבוגרים מאד. לכן חשוב תמיד להתייחס. כדאי לעשות מאמץ להגיע ללוויה או לבוא לשבעה, בהתאם לקרבה.
תובנה רביעית:
במידה ובאים לשבעה, מומלץ להשאר ולא למהר ללכת. זו הזדמנות להכיר את המנוח ומשפחתו וגם ברמה אינטימית יותר את האבל אליו באת. כמו כן המפגש עם אנשים מעולמות שונים מזמן שיחות מרגשות וזה שווה. אני הייתי תמיד בתחושה ש-20 דקות זה המון זמן. מסתבר שלא כך הוא.
תובנה חמישית:
לפעמים השבעה מאפשרת לנו לגשר על כעסים או ריחוק מהעבר ונותנת הזדמנות לפיוס טבעי דרך מחוות ההגעה וההשתתפות בצער.
תובנה שישית:
שיחת טלפון מאד משמחת את הלב. יש הרגשה שאנשים לא תמיד יודעים מה להגיד במצב הזה. מתברר שמספיק להגיד "שלום, אני משתתפ/ת בצערך העמוק" ולהפסיק לדבר. לתת לצד האבל להגיד כמה מלים על הנפטר ולהפרד. זה לא לוקח זמן רב אבל מאוד משמעותי.
תובנה שביעית:
במידה ונגמרה השבעה ולא הספקתם לנחם, כדאי במהלך הימים הסמוכים להתקשר. אף פעם לא מאוחר להשתתף בצערו של האבל.

מה שברור לי היום הוא שחשוב להתייחס בדרך כלשהי כי האבדן כואב תמיד.   
לראש הדף
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה
‏עדית יקרה, אני מודה לך על פרסום דבריה של מרגלית אבל רוצה להתייחס לשימוש שעשית במושג השכול. כתבת: "מרגלית שכלה את אביה..." וגו'. כמי ששכלה את בעלה במלחמת יום-הכיפורים האוזן שלי רגישה במיוחד לשימוש במושג הזה. כדי להיות בטוחה שהשכול האישי שלי לא מעוות את הבנתי פתחתי את מילון אבן שושן וכך כתוב שם: "שכול, אובדן הבנים, מצבו של האדם שבניו מתו בחייו"... לגבי מקרה מבורך בו אדם נפרד מהורה שהלך לעולמו בשיבה טובה כפי שקרה למרגלית ההתייחסות שונה כמובן ואפשר לבחור ביטוי רך יותר. כשאבא שלי הלך לעולמו בגיל 93 הייתי מופתעת מעוצמת האבל שחוויתי. עד אז נדמה היה לי שאובדן בעלי בגיל צעיר לא משאיר מקום לאבל מסוג שונה ולא כך היה. כול מה שמרגלית כתבה תואם את תחושותיי באותה תקופה. תודה לך והצלחה בפרויקט החדש שלך. ‏רותי בן-נתן ‏@ 16 נוב 2013 10:49