31 לדצמבר 2012 הוא יום שטוף שמש. אמנם די קריר בחוץ ובבית מול המחשב-כשהפעילות היחידה היא מלאכת ההקלדה - קר עוד יותר, אבל במבט מן הפנים החוצה אפשר היה לטעות שבאביב עסקינן. הבוקר הזה מביא אותי לאוירת סיכומים, עיון במצגות הסיכום בעיתונים ברשת מובילה לשאלה "איך הייתה 2012 שלי? ומה הן הדמויות שבחייהן או מותן הביאו אותי לשולחן הכתיבה?" 12 פנים במצגת מסך הפתיחה של האתר, שניים עשר סיפורים שעשו לי את השנה מרגשת, מעניינת, עצובה, שמחה, מגוונת.

ויסלובה שימבורסקה שפותחת את המצגת כתבה - 
כף היד
עשרים ושבע עצמות,
שלושים וחמישה שרירים,
קרוב לאלפיים תאי עצבים
יש בכל כרית של אצבעותינו החמש.
הרי זה די והוֹתר,
כדי לכתוב את "מיין קמפף"
או את "פו הדב".

מותה של שימבורסקה, משוררת מתרגמת ופובליציסטית
 פולניה שנפטרה בת 79 ב- 1/2/2012, הציף את מרכזיותה כמשוררת גם עבורינו, הישראלים, ואת הזכות הגדולה שהייתה לנו להחשף לשיריה בתרגומיו של רפי וייכרט. אנשים רבים, ואני בכללם, אהבו את שפתה היחודית ואת הפן האחר שנחשף בשירתה לנושאים מחיי היומיום של כולנו. 


המוזה שלי בפתח שנת 2012 הייתה האמנית הצעירה והפרובוקטיבית נעם אדרי בת קיבוץ  רמת יוחנן שהתארחה במפגש "פריחה 39". היא פרסה בפנינו את סיפור חייה ויצירתה דרך מיצג מפתיע וגרמה לכולנו להתאהב בה.  
    נעם היא מוזה מתעתעת: מחד אישה צעירה, קיבוצניקית, מקסימה ומשעשעת ומאידך אמנית בינלאומית, חדה ומוכשרת שיצירתה האמנותית מאתגרת את המציאות הסובבת אותנו ואותנו הצופות בכללה.     
         



בימים אלו מובילה נעם אדרי פרויקט אמנותי-אנושי שיזמה תחת הכותרת גרעינים בו היא מזמנת הדברות בין יהודים לפלסטינאים תוך פיצוח משותף של 10 טון גרעיני חמנייה בערים מרכזיות בישראל וברשות הפלסטינאית.  




מותה מהפגזות של העיתונאית מארי קלווין, תוך תיעוד הקרבות מרובע באבא בעיר חומס בסוריה, טיטל לרגע את אדישות העולם לרצח העם שמוביל באשיר אל אסאד בעמו. על סיפה של השנה האזרחית הבאה ולאחר עשרות אלפי גופות של מורדים, נשים וילדים וערים שלמות שחרבו בהפגזות ניתן להניח שלעולם אין עניין של ממש בנעשה בסוריה וכרגע לא נראה שהרצח הנורא והמתמשך שם מתקרב לסיומו, כמוהו גם לא שלטונו של אסאד.

דמותה המרשימה והמפוכחת של העיתונאית שבה את ליבי ודמיוני. אישה שנדדה בין שדות קרב ותיארה מצבי קיצון פוליטיים ואנושיים אבל שמרה על אופטימיות והומור רב. דמות מעוררת הערכה של אשת מקצוע אמיצה ומיוחדת. 


פני אשה קמוטות וזועפות בעלת עיניים חודרות ומלאות מבע, עיישה. סרטן של אושרי חיון והילה כהן במפגש "פריחה 42" שנושאו היה "כור היתוך" הביא למסך מבט נוקב, חודר, קשה ואנושי של ישראל האחרת. 

לתחושתי יש בסרטים היוצאים מבתי הספר לקולנוע בארץ אמירה ותעוזה שלעיתים קרובות הולכות לאיבוד בסבך הלחצים המסחריים הכרוכים בהפקות מקור של בוגרים.

הסרט עיישה מציג לא רק את מבטה האישי של אושרי על סבתה אלא גם תמונת מצב רחבה יותר, דרך דמות אחת, של הגירה שלא צלחה, זיקנה, בדידות ועוני. עיישה מצליחה להעביר קולנוע תיעודי נקי וחף מהתערבות היוצרת עד כדי כך שהסרט של אושרי והילה נראה לעיתים כמו פרקים בסדרות ראליטי בו נעשה תיעוד עצמאי. לא קל היה לאושרי המפגש עם דמות סבתא והמורכבות המשפחתית. אני תקווה שהיושר שליווה אותה בסרט זה ילך איתה גם הלאה.


 בין כל הפנים הגלויות המישירות מבטן קדימה חשופות, בולטת תמונת העורף של אלעד מרסס גרפיטי על קירות סדנת "קול גלגל". לא, זה לא שאין לי תמונות חזית שלו דווקא יש לי ויפות אפילו, וגם אין שום מניע אתי לא לפרסם את פניו רק שהוא, אלעד, לא רצה. כשגמרתי לכתוב עליו, על הנסיך הקטן של סדנת האופניים בנהלל, שלחתי לו את הפוסט ובקשתי את אישורו. כמגיהה מקצועי הוא הוריד לי משפטים שלא אהב, תיקן מילים וביחוד שם ווטו על תמונתו הפרונטלית.

במסעינו המשותף עם נערי ונערות כפר הנוער ויצו נהלל למדנו אנו מתנדבי סדנת "קול גלגל" להקשיב. למדנו להקשיב לניואנסים בשפה, לשפת הגוף הדומיננטית כל כך בשיח שלהם, לחכמה הרבה המתחבאת מתחת לפני השטח, למדנו להקשיב לרגישות.


על אבא שלי יש לי הרבה מה לומר ולספר אבל הוא לא כל כך אוהב את האאוטינג שאני עושה לו. ביוני מצאתי דרך לכתוב עליו דרך הגינה שלו, האדמה והצמחים, הפירות והפרחים.

רק בשנים האחרונות אני חוזרת למה שנטע בי, לחיבור לטבע שסביבי מתוך עבודת האדמה. חיבור שלא הערכתי כיאות בצעירותי ממלא אותי היום באושר, סיפוק והרבה שלווה.

 ציפי בנציון, בתגובה למאמר, היטיבה לתאר את יכולתו של ענף במבוק דקיק לתמוך שיח גדול וקורס כדי לרמז על משל נמשל ויקום שלם סביבם.













שנת 2012 הביאה איתה צמיחה גדולה למשכן לאמנות בעין חרוד עם השלמת בנייתו של האודיטוריום.

עבור מפגשי הנשים  פתח שידרוג זה מגוון אפשרויות שלא יכלו להתקיים בהם קודם לכן וכך הועלתה ההצגה "עכשיו שוב מאי" במפגש הנשים האחרון לשנת תשע"ב. 

באומץ ותבונה אינסופיים הצליחה ליאת פישמן לני להעלות על כתב את סיפור חייה רווי הטגדיות. בהיותה שחקנית תיאטרון בעצמה השכילה לבנות סיפור מסגרת מנותק מן המציאות שלה ולתת את התפקיד הראשי לשחקנית אחרת. שיתוף הפעולה של ליאת עם ענת זמשטייגמן כבת דמותה הניב הצגה מטלטלת ומפגש אישי מרגש.

לא פעם אני נדרשת לסוגיית המגדר במפגשים ומקבלת נזיפות על שאינם פתוחים לכל. המפגש עם ליאת וענת הוא מסוג המפגשים בהם ההפרדה מפגשי תוכן לנשים מקבלת חיזוק ואישוש לחשיבותה.


יש תערוכות שהחותם שלהן הולך איתי הלאה ויש אמניות