ב - 31/12/2014 לא נרשמה מסיבה! היינו בעיצומן של הכנות לבת-מצווה שכבתית שנקבעה לערב שלמחרת, מחשבות על אפשרות מעבר לתל-אביב ובעיקר סבבו חיינו סביב מחלתו של חמי האהוב שהלך לעשות עסקים בעולם אחר בדיוק 13 ימים אחר כך.

המחוייבות של בוקר השנה האחרונה של 2014 כמו גם זה של השנה, 2015, היה מפגש לבנות המכינה קדם צבאית ישראלית למנהיגות ומצויינות בה אני פעילה. "פעילה" ולא עובדת, כי העבודה שאני עושה במכינה כמנחת קבוצות בדיבור פשוט ובדרכי תרבות היא רק חלק מהמעורבות הרגשית והפיזית שלי במקום, חלק קטן מדי לצערי. בנות המכינה מחלחלות למערכת הדם שלי, כובשות את ליבי ושואבות את מחשבותי ודאגותי בשימחה שהן מביאות, בכעס שהן מעוררות, בשיח שמתפתח ממפגש למפגש, בטקסטים שאני "מאלצת" אותן לכתוב, בשונות שלהן ובדמיון שלהן לילדי וחבריהם. ואני, אינני מרפה. מנסה בכל כוחי לשמור קשרים, להיות לאוזן וכתף, אם וחברה גם לבוגרות שהתחיילו.







הבוקר קיבלו ממני בנות מחזור גאי"ה משימה בזו הלשון: "צייני את 3-5 אירועים/מפגשים/התרחשויות המשמעותיות ביותר מבחינתך השנה". הרשימה הזו היא שלי -

העצב הגדול של השנה שהשפיע וליוה אותי/אותנו  לאורכה ולבטח לא יעלם גם בהמשך, גם אם יחלש או ישנה צורה, היה על הפרידה המוקדמת, מוקדמת מדי, משוקה.
כתבתי לא מעט - מהמקום האישי שלי - על האיש ומקומו העצום בחיי, אבל דבריו של רמי מנדולה באזכרה  השנה שיקפו אופיו העסקי של יהושוע שגב כאיש עסקים, איש חזון ובעיקר איש של פרטים, פרטי פרטים המרכיבים את השלם שהוא הוביל שנים רבות, את מפעל פולירם. צרפתי את הדברים לאתר כדי להשלים את חלקי תמונתו. יהי זכרו ברוך.

גאווה לא מועטה חשתי בזמן וגם אחרי אירוח הסופר רובי נמדר במפגש ספרותי בנהלל לרגל צאת "הבית אשר נחרב" כאשר עלה האיש על הבמה וזכה בפרס הספרותי היוקרתי ביותר בארץ "פרס ספיר". דווקא היום כשרבים גועשים ונרעשים מהפסילה הפוליטית של סיפרה של דורית רביניאן "גדר חיה" מתכנית הלימודים ושופחים עליה תילי מילים, ומכיוון שקראתי את שני הספרים הללו כמעט במקביל...הרשו לי לשפוך מים על הלהבות ולומר: "קיראו את נמדר ואת רביניאן אפשר להשאיר בחנויות הספרים." ולא אוסיף דבר. 

שמחה היא מילה קטנה מכדי לתאר את ארועי בת המצווה של אלה. כל מי שחוו מסע ארוך ומפרך בהבאת ילד/ה לעולם יודעים כמה כל שנה למניין ההולדת מעצימה את תחושת הנס והמתנה שבהריון רגיל נתפסים בחזקת "טבעי". השנה זכינו גם לארח את חברינו מארה"ב שלולי נדיבותם לא היה הנס הזה מתרחש. זכינו לאשש ולעגן קשרי משפחה שכולה בחירה ממקום של אהבה, נתינה וכבוד..

שחרור הוא יעד אישי מורכב איתו אני מתמודדת ואותו אני מנסה לתרגל. . השנה שחררתי את קשרי הטבור האחרונים עם קהילת ניגון הלב. לאחר שנים לא מעטות של הפקת ערבי תרבות עברית ועוד כמה למניין הפקת ערבי חלומות להוריש הרגשתי שהזמן בשל להעביר את מוט מרוץ השליחות הזה לידיהם הבטוחות של מובילי הקהילה ובעיקר לידיו של ביני תלמי מורי וחברי. מה שהיה נכון וטבעי עבורי אך קשה ומכעיס עבור אחרים, הוכיח עצמו מדוייק ורגוע. שני הערבים הביאו קהל עצום והפגינו רמה גבוהה ומרגשת  של עשייה קהילתית התנדבותית משובחת. תחושת השחרור שלי לוותה בגאווה ובתודה על ההתנסות שאיפשרה לי הקהילה.

התעלות של ממש חוויתי בחתונת גל ואבנר שעדיין לא קיבלו רשומה ראויה משל עצמם. רגע אחרי שגוייסתי במפתיע לחתונת אור ושאול מצאתי עצמי מפיקה בקו- פרודקשיין [עם הכלה כמובן] את החתונה הכי יפה, מיוחדת ושמחה שהייתי בה ואני לחלוטין לא משוחדת! מבטיחה סיפור מלא ומלאן תמונות בהמשך.

כהרפתקאה של השנה, שגם עליה אצטרך לכתוב בפרוטרוט, תרשם נסיעה זוגית עם שחר אישי לצפון הודו. שנים שלא נסענו סולו ולא סתם... שלום בית בנטיות הטיול שלנו נרשם רק כשהבאנו זוג חברים נוסף איתם יכול היה שחר לממש את אהבת הטבע והטיולים ואני את חלקי במוזאונים וחנויות. רוב חברי הקרובים קיבלו ממני התראות על "סיכוי לגרושין" לפני הנסיעה שהפכה לירח דבש שופע נופים, אנשים ואנטימיות של זוג היודע חברות מהי.