הבית אשר נחרב

ביקורת ספרות איננה סוגה חביבה עלי. אני מהג'נר שמעדיפה המלצות אישיות ואם אפשר בלי ספויילרים. לא ממש אכפת לי על מה הספר כל עוד הוא קריא וטוב ז"א שואב אותי לתוכו ללא יכולת חילוץ. אם זאת ולמען השקיפות, רוב הסיכויים שכשבועיים אחרי שאסיים אותו, תהליך שלוקח לי בדרך כלל המון זמן, אשכח את רוב פרטיו מלבד אלו שמרקרתי בצהוב בעותק שרכשתי. הטיעונים שלי נגד הביקורות נובעים מכך שבמקרים רבים , במיוחד אם הספר טוב, יתאמץ המבקר/ת להתעלות בכתיבתו על הסופר/ת מאמץ שיביא לכתיבה ארוכה ומפולפלת מאוד, שתפרוס לפני את העלילה כפי שהם ראו אותה ולא תיתן לי להתענג על המשחק המקדים.

מכאן, שאם הייתי נתקלת בביקורת המשבחת ומהללת של שמואל פאוסט לספרו של ראובן נמדר, הבית אשר נחרב, סביר להניח שלא הייתי לוקחת את הספר לידי. גם המלצתם של אלו שהציגו בפני את הספר- אקדמאים, אינטלקטואליים, ליברליים בשנת שבתון ב NYC - לא הייתה מבחינתי סיבה לרוץ לרוכשו אלמלי פתחתי, ברגע של חולשה ותשישות משוטטות בעיר הגדולה, את הראשון מ-535 עמודיו והתחלתי לקרוא, התחלתי ולא יכולתי לעצור.

אולי הייתי צריכה להשאיר את הרשומה בנקודה זאת -הצגתי את עמדתי נגד ביקורת, כתבתי דעתי בעמוד הבית "ספר שכדאי לקרוא" ואף צרפתי תמונה של הסופר וסיפרו - אבל גם אני לא טובה בקצרים.  ויש גם סיפור...
פתחו סוגריים

 "את חייבת להשיג לי את הכתובת מייל שלו" אמרה לי נ.  שהציגה בפני את הספר אותו הגדירה "יצירת מופת, לא פחות!" .. "אני לא בפייסבוק אז תנסי את," הוסיפה בטון מצווה "חייבת לכתוב לו שנפגשנו בעבר, הוא בטח לא זוכר אותי, ולהודות לו על החוויה של הקריאה."

זה לא היה פשוט כפי שזה נשמע. מי העלה על דעתי שראובן נמדר באמריקאית הוא Ruby Namdar

היא כתבה לו. הוא זכר אותה לגמרי וענה במייל מקסים. ואני?? אני נשארתי עם "חבר" חדש בפייסבוק. והמשכתי לקרוא, נשאבת עוד ועוד אל עולמו הניו-יורקי של גיבור הספר, אל התיאורים של נמדר שהם מלאי חיים, צבעוניות, חושניות ומילים עבריות שהזכירו לי כמה יפה ועשירה השפה שלנו. נשאבתי אל העולם של אלו שמחזיקים את כוכבי השמיים  ביד, או לפחות חיים בתודעה כזו, ונראה להם שאורם של הכוכבים הוא אור השמש והמאורות, אלו וגם אלו, ימשיכו להאיר ולחמם אותם לנצח. קוראת. מסתובבת בעיר. בודקת דיווחים ב- Y-NER [מבצע 'צוק איתן' בארץ] מסתובבת.. קוראת וחוזר חלילה.

מבלי שאשים לב איך ומתי, החל עולמו של גיבור הספר לקרוס אל תוך עצמו ואני בעקבותיו מבקשת לאחוז בשולי המיקטורן שלו, להושיעו, ומשלא עלה הדבר בידי - מטבע הדברים הקוראת איננה יכולה להציל את גיבור הספר מהגורל שהסופר כתב לו - התחלתי מתכתבת עם הסופר. 

עשיתם את זה פעם? להתכתב עם יוצר באמצע קריאת יצירתו? לי זאת הייתה הפעם הראשונה, אולי גם האחרונה, וניצלתי עד תום את האפשרות להחמיא ולשבח, להתפעל ולהלל וגם לברר, להתלונן ולכעוס עליו...
סיגרו סוגריים

מכל הבתים הפיסיים שלנו, הבית השברירי והחשוב ביותר הוא הנפש. מי שחווה או ראה מן הצד קריסה נפשית יודע עד כמה זה מפחיד, עד כמה קל לאבד וקשה לאסוף חזרה. מכל הנושאים והרבדים בהם עוסק הספר הזה, זהו בעיני המרתק ביותר. ראובן נמדר מלווה את פרופסור אנדרו פ' כהן במעלה חייו המוצלחים ובמורד המבהיל הזה שלא צפה את קיומו אי שם מעבר לפיסגה. מסע ריגשי עמוק שהפגיש אותי עם פחדי וזכרונותי. ספר משובח, מומלץ.
מתוך הספר

" אוקיינוס שלם, אינסופי למראה, משתרע מאופק אל אופק - מימיו עומדים כאילו היו מוצקים, אפילו הגלים נראים דוממים ממרחק שכזה. אבל השלווה, למרות שגם היא נראית אינסופית, מופרת פתאום: פני הים השוקטים מתחילים לזוע, להתערבל ולסעור. בועות לבנות מתחילות לבצבץ על פני המים, להתנפץ עליהם ברחש מבשר רעות. משהו קורה שם, בעומק המים - משהו גדול, הרה תמורות. לווייתן עולה מתחתית האוקיינוס, לווייתן של זיכרון: מסה אדירה של זיכרון שאינו תלוי בזמן, שאינו אישי, שאינו אפילו סך כל הזיכרונות הפרטיים. הגוף העצום נוסק כלפי מעלה, אל פני המים, מנחשל סביבו את המעמקים הכהים והופך על פיהן את הזרימות הסמויות. מיליוני בועות מסתחררות סביבו, חותרות אל על, שואפות להתאחד מחדש עם האויר הפתוח, עם מקורן הראשון. כל בועה היא פרשת חיים אחת, נשמה בודדה, זיכרון אישי יחיד. גם הליווייתן שואף אל האוויר, נחוץ לו למלא את ריאותיו באוויר הצלול של המציאות בטרם ישוב ויצלול אל המעמקים השכוחים. הגלים מתגבהים. פני הים רועשים, גועשים, נבקעים לשניים. גוף לבן וחלק, עצום ממדים, מבהיק באור השמש, ממלא בעוצמתו את החלל הנראה של היקום. מה שהיה שוב הווה, ומה שנשכח שוב נזכר, ומה שכמו מת ונקבר קם שוב לתחייה, ומה שנדמה היה שאיננו עוד שוב ישנו עכשיו, בממשות ובעליל. רגע ההתגלות נמשך כמו לנצח: גופו השלם, החשוף של הלווייתן מרחף על פני המים ונדמה שגם הזמן עוצר את מהלכו, עומד ומתבונן בו בהשתאות, אבל גם זה בר חלוף, גם זה הבל. הגוף הכבר ישוב ויצנח אל המים. הים ירעם וירתח, יבלע את הלווייתן אל קירבו וימחה מיד במימיו את הפה הגדול שנפער בו. הגעש ישכך, הניע ינוח, האדוות תתפזרנה שווה בשווה על פני המים הרבים. השקט ישוב לשרור כמקודם. אוקיינוס שלם, אינסופי למראה, ישתרע מאופק אל אופק."
[ראובן נמדר / הבית אשר נחרב, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, עמ' 206-7]
לראש הדף
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה