רות שלוס ז"ל, השאירה סימנים בשטח

השבוע הלכה לעולמה הציירת רות שלוס. לא הכרתיה באופן אישי. באוקטובר 2006 כשנערכה במשכן לאמנות עין חרוד תערוכה מקיפה מעבודותיה, עדות מקומית באוצרותה של טלי תמיר ערכנו בוקר פריחה לכבודה. כבר אז מצב בריאותה לא איפשר לה להגיע ובאירוע השתתפו בנוסף לאוצרת התערוכה גם חברתה פרופסור גילה בלס, בתה ד"ר נורית כהן-עברון, אוצרת תערוכותיה הקודמות ומנהלת אוסף עבודותיה אירית לוין וכמובן מנהלת המשכן ד"ר גליה בר אור.


ההזמנה למפגש פריחהרות שלוס נולדה בשנת 1922 בנירנברג גרמניה, למשפחה ליברלית. בית שופע תרבות וחדור הומניזים ותודעה סוציאליסטית. כבר מגיל צעיר נמשכה לאמנות ניגנה ובעיקר ציירה. רות עלתה ארצה בת 15 עם הוריה ואחיותיה לכפר שמריהו. בעקבות קשיי השפה העברית ולמרות גילה הצעיר, מתקבלת ללימודים בבצלאל החדש שם, כך שמעה, מתנהלים חלק מהשעורים בגרמנית.  בתקופה זו מתחילות להתגבש גם עמדותיה הפוליטיות-חברתיות והיא מצטרפת לקומונת השומר הצעיר. 

בגיל 20 הצטרפה שלוס לגרעין הכשרה במרחביה, שם בנוסף לעבודת החקלאות זכתה להכרה כ"ציירת" ומשם, לאחר שהות של שנתיים במחנה מעבר בכרכור, הקימה עם חבריה את קיבוץ להבות הבשן בו הייתה חברה עד שנת 1953. בשנות החמישים עבדה כמאיירת לעיתוני וספרי ילדים, עיצבה כרזות וסמלילים לתנועות בישוב המתפתח, כדוגמת סמל מפ"ם. בהמשך היא למדה והתגוררה תקופה בפריז והציגה את תערוכת היחיד הראשונה שלה בארץ שהורכבה מארבעים רישומים על נייר בעיקר נופי הקיבוץ. בלהבות הבשן הכירה ונישאה לבנימין כהן דמות פוליטית ידועה ומוערכת ממנהיגי השומר הצעיר. ב-1952, בעקבות המשבר בקיבוץ הארצי [משפטי פראג ופרשת סנה] נגרם פילוג בתנועה. עקב תמיכתם במשה סנה הם נאלצים לעזוב את ביתם בקיבוץ [מגורשים] ועוברים לגור ליד הוריה בכפר שמריהו. רות ובנימין חברים בתנועה הקומוניסטית הישראלית.

משנת 1962-1983 יוצרת שלוס את עבודותי בסטודיו בשכונת עג'מי ביפו וחולקת את ימיה עם הנשים והילדים שמציצים ומתארחים בחלל הסטודיו. היא פתחה את דלתות האטלייה לילדי השכונה, ציירה את תושבי השכונה הערבים, פועלים קשי יום, ילדים ואמהות. בעבודותיה בשנים אלו היא תיארה את העוני דרך ציורי הנוף המוזנח ופורטרים של חבריה בשכונה במיוחד נביה, שישבה לפניה פעמים רבות. 

במאמרה ציור נגד הזרם שמלווה את קטלוג התערוכה שאצרה במשכן, מפרטת טלי תמיר את הנושאים שאיפיינו את עבודותי של רות שלוס בהם: נשים, אמהות וילדים, נופי מלחמה, גבולות והריסות ,האינתיפדה, בדואים, עצירים, פצועים, המרחב המשפחתי, תינוקות בני יומם וזיקנה. 

צילום רן ארדה ל"הארץ"אירית לוין פגשה את שלוס במחצית שנות השמונים כשניהלה  את גלריה תירוש בתל אביב. לוין הייתה בחורה צעירה ואמביציוזית בשנות העשרים לחייה ושלוס אמנית מוכרת וותיקה מעל גיל 60. התערוכה שהוצגה בתירוש עסקה בנושא "אינתיפדה" בה הציגה שלוס ציורים אקספרסיביים בפורמט גדול שתיעדו את אירועי האינתיפאדה. במהלך השנים הצטלבו דרכיהן שוב ושוב כאשר גלריה תירוש הייתה לאחת התחנות במסלול סיורי הגלריה אותן נהגה רות שלוס לעשות בימי שישי ברחוב גורדון.  


משנת 2001, לאחר מות פרופסור בנימין כהן בעלה ואבי שתי בנותיה ההסטוריונית ד"ר רעיה כהן וד"ר נורית כהן- עברון ממיסדי וראש החוג ללימודי תאר שני בחינוך לאמנות במכללת בית ברל, החלה אירית לוין לעבוד עם רות שלוס כאוצרת ומנהלת של אוסף עבודותיה. 

על שנות עבודתן יחד אמרה לוין: "רות הייתה אדם ייחודי כאישה וכאמנית חברתית, נאמנה לעצמה - עצמאית- בעלת נדיבות כנות ו"אינטגרטי". גם בזמנים לא פשוטים,  היא אף פעם לא התלוננה על מצבה הפיסי- שמרה על ויטאליות, חוש הומור ועוצמה.הקשר ביני לבינה היה על בסיס הערכה מקצועית וחברות עמוקה, הרבה שיחות ושעות סטודיו, קשר שהעמיק והתפתח במהלך השנים. חשוב היה לי לחשוף את עבודותיה בתערוכות רבות ולהראות את העבודה שלה בהקשרים שונים. לא להשאר בהקשר הפוליטי בלבד אלא לתת קונטקס דינמי ליצירה שלה"
זאת ועוד...

הקטעים הבאים הם לקט ממאמרים שכתבה עליה, במהלך שנות עבודתן המשותפת:

" ציוריה של רות שלוס נצורים בזכרונות הילדות של בני הדור שימיו כימי המדינה, נטועים היטב בזיכרון הקולקטיבי הישראלי: הם ליוו ותיעדו את הסיפור הישראלי מראשית דרכו ועד היום, כשהם מתרכזים דווקא בשוליים, בפנים הפחות הירואיות של חברה המגששת אחר זהותה. את עבודותיה של שלוס - שבעבר היו נפוצות בקיבוצים (בין השאר בקיבוצה, להבות-הבשן) ואפילו בבסיסי צבא - אפשר למצוא כיום באוספים פרטיים ובמוסדות ציבוריים.

בית הרוס, 1982, הדפסה צילומית ואקריליק על בד "גדלנו איתה", "היא מספרת את הסיפור של המדינה", "האלבום שלה לימד אותנו מהי אמנות" - משפטים ממין אלה חזרו ונשמעו שוב ושוב במפגשים עם אספנים בני דורות שונים. לא בכדִי קנו להן עבודותיה של שלוס את אהבתו של ציבור כה מגוון: יכולת הרישום הווירטואוזית שלה, עזת הביטוי, לעולם לא באה על חשבון המגע האנושי החם, הרענן והמתחדש, ונרתמת תמיד לשירותו של מסר הומניסטי. "

  לקראת התערוכה הרטרוספקטיבית במשכן לאמנות עין-חרוד יצאתי למסע מיפוי של מכלול יצירותיה, שרבות מהן הוצגו בגלריות ובמוזיאונים ברחבי הארץ. החיפוש הזה הוביל אותי לאוספים ותיקים ומבוססים - וגם לאוספים צעירים, המצויים עדיין בשלבי התגבשותם. האספנים, שעבודותיה הן חלק מסביבתם האינטימית, מעניקים להן הקשר ומשמעות שונים מאלה שהכרתי בסטודיו של שלוס או מאלה שניתנו להן על-ידי האוצרים בתערוכות.  [רות שלוס, דיוקן אספנים, 2006]

"מאז ראשית דרכה האמנותית מעוגנות יצירותיה של רות שלוס עמוק בלב ההוויה הישראלית הקולקטיבית. מתוך עמדה חברתית ופוליטית בלתי מתפשרת הן מיטיבות לחשוף דווקא אותם רבדים שלרוב מעדיפים להתעלם מהם, ומתמקדות בעיקר בגילויים השונים של העוול החברתי והפוליטי. במשך עשרות שנים משמיעה שלוס בעקביות את קולה האמיץ, הבודד, נענית תמיד רק לצו ליבה ומצפונה. עומק ההתבוננות האנושית ויכולת הרישום הווירטואוזית שלה אילצו את החברה הישראלית להביט שוב ושוב בדמויות של מובטלים נשים ופועלים קשי יום, בנופים של הזנחה ועוני, וכמובן גם בתוצאות של המלחמות והכיבוש. כל אלה נעשו עם הזמן לסמל של עבודותיה...

מבען העז של העבודות מן העבר מפגיש אותנו שוב עם כוחה המיוחד של יצירתה של שלוס, ששורשיה נטועים באקספרסיוניזם הגרמני על ערכיו ההומניסטיים. מאז ומעולם היא מציירת את האדם כשהוא נטוע בהקשר שבו התעצב עולמו, אם מעֶמדה של השלמה ואם מעֶמדה של מאבק. וכך גם עתה, בעבודותיה המאוחרות, מציירת שלוס את עולמה - העולם שבו היא נאבקת, העולם שאתו היא משלימה.
" [רות שלוס, עבודות ראשונות ואחרונות, 2012*]

*     התערוכה  "עבודות ראשונות ואחרונות" שהוצגה בראשונה בבית האמנים בתל-אביב, תוצג בגלריה העירונית בעפולה בספטמבר הקרוב.
**   קטלוג הרטרוספקטיבה עדות מקומית נמכר בחנות המשכן ומכיל מלבד צילומי העבודות גם מאמרים של שלמה זנד, גליה בר אור, טלי תמיר ואירית לוין
*** צילומים ממפגש פריחה מצורפים בלחיצה על סמליל Gallery



התווסף בספטמבר 2013

התערוכה בעפולה
לראש הדף
קישור חיצוני
גלריה
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה
‏עידית יקרה שלום אני מגיבה אמנם באיחור מה ,אך חשוב לי לציין שהייתי האחרונה שפגשה את רות שלוס בעת שביקרתי בביתה. אירית לוין שהייתה בקשר הדוק עם רות במהלך שנים רבות, ואנוכי נפגשנו עם רות בביתה לקראת תערוכה שתוצג בגלריה העירונית לאמנות בעפולה מתחילת ספטמבר. חשוב לנו לחשוף את עבודותיה של רות בשל האמירה החברתית האומרת שערכי כבוד כלפי הזקנים בחברה הם ערכים יקרים וחשובים. כבר בשנת 2006 בהצגת הרטרוספקטיבה במשכן לאמנות בעין חרוד, הכרתי את רות כדמות חשובה וערכית לחברה. אני שמחה שהספקתי להכיר את רות ודי עצובה שזה היה מאד קצר, כשלושה שבועות לפני פטירתה נפגשתי עמה,היא חייכה ולחצה את ידי. עבודותיה יהיו זיכרון הולם. תודה ‏רותי קלימי ‏@ 22 יול 2013 10:53