חג הסיגד הוא כמו קונצרט הרוק של יוצאי העדה האתיופית בארץ... מעין מדורת שבט המושכת בחומה, מבוגרים, שזוכרים עדיין את הטיפוס על ההרים בצפון אתיופיה כדי לסגוד לאל ולשאת תפילה לירושלים של זהב, בוגרים- לרוב הורים -אשר עובדים ביותר מממשרה אחת, ולא פעם דרך חברות כוח אדם נצלניות כדי לשרוד את היומיום הקשוח בארץ ולנסות לאפשר לילדיהם עתיד טוב יותר, חיילות וחיילים שגבם זקוף ומבטם גאה על המדים המסמנים יותר מכל שייכות לארץ הזו, ונוער רב מבתי ספר, פנימיות ומכינות קד"צ שבאים לחוות את עוצמת הביחד.

הבית של תרצה ולנטיין -
בית זה בית כי אלף זה אוכל
יש כל מיני בתים יש בית , יש הביתה, 
יש בית לספר ולמרקחת,
למסחר ולמדרש, לשימוש ולדין בית לעולם.

עדית יקרה, זה נחמד שמישהו מתעניין בחוויות של אחרים. רוב האנשים אוהבים לספר את חוויותיהם ופחות להקשיב לזולתם. אספר לך איך האש תפסה אותי בדירתי ברחוב אינשטיין בחיפה, קומה שלישית על עמודים, משקיפה לנוף.

כותבת ישובה על הספה התכלכלה, מול מסך של מחשב וטלויזיה שעובדת ברקע. כותבת על המחשבות שלא עוזבות אותי מהרגע שהפחד מהאש נרגע קצת. כותבת על המחשבות הטורדניות: איך מתפנים כשהאש קרבה? מה הייתי לוקחת מביתי? איך קמים לבוקר שאחרי? איך "נפרדים" מבית בלי "תהליך פרידה" מסודר? איך מאבדים ברגע את מה שאספנו חיים שלמים ומה קורה לנו ברגע העירום הזה?

על המרק הזה היו זורקים אותי מכל המדרגות של "מאסטר שף"... רושפלד היה מעווה פניו, חיים היה משפיל עיניו, מיכלי הייתה מחייכת חיוך סלחני ואייל שני היה מרים ידיו לאלוהי המטבחים שלו וזועק -
"העגבניות...איפה העגבניות???!"

אמנות? מוזאון?? מה לי ולזה???
אני לא מבינה! אני לא מתחברת!! משעממממםםם!
בנות של קיץ. נוקשות, קוצניות, נדלקות בקלות. הגיעו למשכן בבוקר, עם קרני השמש המלטפת,
הגיעו לבוקר קסום כשהן כבויות, משועממות, רדומות וחסרות עניין...

עלי, המוסניק "שלי" כבר בן 78!
כל בוקר הוא פותח את המוסך שלו באזור המוסכים בנצרת.
כל יום הוא עובד. לרוב עם אשרף בנו ממשיכו ולעיתים לבד.

את השיר "בן לו היה לי..." שכתבה רחל המשוררת, אין אחד שלא מכיר... שיר שזכה לתהודה רבה, גם בזכות שירתה המלאכית של  אחינועם ניני...  [לבני הצעיר קראנו אורי]

אבל מה בדבר בת? האם רחל לא כמהה לבת, מישהי לחבקה ושתמשיך אותה גם אחרי לכתה?
מתברר, שכשחלתה וידעה שלא תוכל להביא לעולם צאצאים, שלחה רחל לכל ידידותיה מכתב, ובו היא מבקשת מהן - בשירה כמובן - לקרוא לבנותיהן שייוולדו בשמה.

היה לי צורך אדיר לשמור את הנאום הזה, לצפות בו שוב, להראות אותו לילדי באשר הם ובכלל.
בנאום הזה נולדה עבורי אחת ממנהיגות העתיד של העולם, לא רק  המערבי, כזו שתשמש מודל לדורות רבים של ילדות, נשים ונערות ללמין הגברי גם.

אם טרם ראיתן/ם או שהסתפקתן/ם בגירסא המקוצרת, זה הזמן לשבת ולהתענג על החדות, העוצמה וההשראה. הרבה כבוד והערכה על עצם הקימה לאמירה נחרצת וחסרת מעצורים, על הפתיח שאומר "עד כאן!".
מנהיגות נשית במייטבה -

... בעיני רוחי ראיתי מיניבוס עמוס נשים ואושפיזות ראויות עוצר בחריקת בלמים בפתח הסוכה וממנו יוצאות ובאות הנשים הראויות ועושות צדק היסטורי והילכתי באחת.

אספר כי אל המיניבוס שלי ביקשתי להכניס את וירג'יניה וולף והחדר משלה, את יעל רום הטייסת הראשונה, את פרופסור אליס שלווי תבדל"א, הגורו של המאבק לשיווין לנשים, את יוליה של רומיאו שהייתה מוכנה למות בשביל אהבה, את קים בסינג'ר המדהימה והלוהטת עדיין, את מישל אובמה המבריקה והנשיאה הבאה, את אנגלה מרקל המנהלת את העולם, את הדבורה מאיה ההרפתקנית שאינה פוחדת, את רוזה פארקס שסירבה לפנות כיסא לאדם לבן, את שרה גיבורת נילי, את בילבי זו "שאף אחד לא מחליט עליה", את החותרת מורן סמואל, את אורלי לוי אבקסיס ויעל גם.... ואפילו היו לי מחליפות והרכב שני  מאמנות ולהקת מעודדות ...לצערי, חוקי הפורמט לא אפשרו לי להתבשם בכל אלו וצריך הייתי להתכנס ולבחור אישה אחת שסיפורה או מעשיה הותירו אצלי חותם ראוי או כזה השווה הזמנה.