"תם טכס יום העצמאות השבעים למדינת ישראל!" הקריין יודיע בעוד דקות ספורות, ואני מול המסך אחרי היום הבלתי אפשרי הזה שנע מבית קברות לבית הילולות שלא לומר בית זו... לנוכח מה שקדם לאירוע המופלץ מלא הסיסמאות ונאומי הבחירות. יום קשה, מעיק.

כן, מדליקות ומדליקי המשואה היו ראויים בעיני ומודה שהתרגשתי בעיקר מהנשים שבהם, אבל האירוע כולו הפגיז בהגזמה, שמחה, עליצות והתרגשות שלא תאמה כלל את רגשות העצב והחרדה המלווים אותי בימי ה"חג" האלו בהצצה אל שבעים שנותינו ובעיקר אל מול אלו הצפויות. אבל לא לשם כך הטרדתי אתכן היום ולא על זה חשבתי שנדבר. העניין שמלווה אותי היום הוא מעמד הטכסים בחיינו והכוח שהענקנו להם.

אוהבת אותה! מהרגע הראשון שעיני נעצרה על המסך שהיה מלא בנוכחותה הפורצת הבנתי שיש פה אשה צעירה שהולכת עם האמת שלה, עם התשוקות והאהבות שלה. אשה צעירה שלא מפחדת ממה יגידו ואיך תתפס ובעיקר מוכשרתתת באופן בלתי סביר בעליל. זו לא חייבת להיות המוסיקה שאני אוהבת וגם לא סגנון הלבוש [למרות שחלק מתכשיטי הקליפ הם של ידידי האהוב גיא גיל] ונכון שהשיר באנגלית, אבל נטע עושה פה מה שהיא יודעת לעשות בכל הרבדים שקליפ מוזיקלי מציג: היא שרה, היא מנגנת [לופר? וואט דה פאק איז לופר??], היא רוקדת, היא מארחת נשים צעירות ומוכשרות [כולל הרקדנית הנפלאה מהראליטי המקביל] והיא סקסית וחצופה וממזרתה ובוטה ועדינה וחזקה ושברירית ואף אחד, באמת אף אחד לא יקרא לה "בובה"!
שאפו נטע! ובהצלחה!!!

"מהי מנהיגות?" נשאלנו על ידי פרופסור דויד דרעי בתחילת שנה"ל של תכנית מנדל צפוני.
ישבנו בקבוצות קטנות, פרחי למידה במגוון גילאים, תרבויות, דתות ומגדרים. מציעים, מתווכחים, כותבים ומוחקים.
מהר מאוד נוכחנו כי מנהיגות, כמו מושגים לא מעטים הסובבים ונוכחים בחיינו, קל לזהות וקשה עד מאוד להגדיר, אלא אם... משנים את הפרדיגמה הראשונית....

תגידו, ראיתם אותו כבר?
לא??
אין מצב!

אם אתם חיים, צועדים, רוכבים או מטיילים בפאתי עמק יזרעאל, באזורים של מעיינות ונחלים, יש סיכוי סביר שראיתם כבר את האיש-  מגודל, כרס נוכחת, רגלים חסונות ועקבות של עבר ג'ינג'י בפניו. 
סימני זיהוי נוספים?
ביד אחת המגרפה ובשנייה לוכד השקיות  או ה- BigBag לאיסוף האשפה. תכירו -

לגלות מקום חדש, עוד לפני שתושבי המקום מגלים אותו והתורים מתארכים... מה יותר כיף מזה?
אנשי קנטינה - משפחות רייס ושחם מעין יהב-הבעלים של חנות מצרכי מזון והסובב אותם, לא המציאו את המנה הזו אבל הם בלי ספק הביאו אותה לרמת מושלמות! טעמנו ולקחנו תוספות מכל הורסיות [בקר, עוף, כבש וצימחוני], השוונו ת'טעמים והתלבטנו... וההחלטה לגבי הזוכה או הזוכה היא... הוא...

בוקר תל-אביבי שטוף שמש. אני בקפה במתחם תיאטרון הבימה, ככה.. בלי התכוונות מוקדמת יוצאים לי שלושה:

הגשם המשמעותי הראשון הגיע מאוחר השנה, ולרגע היה נדמה כמבול של ממש. לנו, היהודים, היה זה עוד ערב יום ראשון, תחילת שבוע עבודה אחרי חופשת חנוכה. אצל אחינו הנוצרים היה הערב הזה, ערב חג. Christmas, ערב לידת יהשוע, ישו, ההוא שנולד יהודי במערה בשכם והפך לאבי הנצרות. הצלוב מנצרת.

"לא פחדת?" היא השאלה שאני שומעת הכי הרבה כשאני מזכירה את ה"קפיצה" שלי לאיסטנבול. כנראה שאנשים יודעים משהו שאני לא יודעת... לא רק שלא פחדתי, תחושת הבטחון האישי שליוותה את הביקור הקצר - ארבעה ימים, שלושה לילות-  הייתה גדולה מזו שידעתי [בשנים האחרונות] בשני ביקורי האחרונים בפריז בפרט ובערים אחרות בעולם בכלל. אני חייבת להתוודות שהרעיון לא היה שלי ולא האמנתי שאגיע שוב לתורכיה אחרי שנים רבות שלא הייתי בה, אבל זרמתי. ללא היסוס אך גם ללא ציפיות. ומרגע שהגעתי, התאהבתי אנושות!

גוזדה אילקין מספרת בראיונות איתה שילדותה [נולדה ב1981] עברה עליה בנדודים עם משפחתה בין מחוזות שונים ברחבי תורכיה בה נולדה ובה היא מתגוררת ויוצרת עד היום. למרות ואולי בניגוד להשכלתה האוניברסטאית בציור ואמנות היא פיתחה שפה עצמאית וייחודית בה היא יוצרת תמונות-סיפור, על גבי מצעים [ציפות, ציפיות וסדינים]
ושאר בדים שהיא אוספת, במגוון טכניקות כהחתמה, ציור, צביעה וריקמה.

התערוכה "חוות החיות"  שהוצגה ב- The Pill Gallery, Istanbul מתכתבת עם ספרו של ג'ורג' ארוול, חוות החיות. תזכורת מהויקי: "הספר הוא אלגוריה וסאטירה על המשטר הקומוניסטי בברית המועצות, ועל מעמדו של היחיד, זכויותיו ויחסיו החברתיים בתוך המשטר. הספר מספר על קבוצת חיות בחווה באנגליה שיש לה חזון - להפוך מ"עם משועבד" ל"עם חופשי" - ומוציאה אותו לפועל. בדרכן של החיות עומדים מכשולים וקשיים רבים, אך לבסוף הן מתגברות על קשייהן. הבעיה היחידה היא שמנהיגי המרד מנצלים את חוסר הביטחון של החיות לטובתם, ובהדרגה הופכים את עצמם לעריצי השלטון החדש, בלי שהחיות תתנגדנה לכך."