יש המצאות כאלו שאם מישהו אומר אותן במילים הן נשמעות הזויות. Jeff Kirschner המציא אפליקציה בשם Litterati בה אנשים מתעדים אשפה שהם אוספים בשטחים ציבוריים. צריך אומץ מטורף וגאונות של ממש להמציא רעיון פשוט ויעיל כזה. "מה הקטע?" אתם שואלים. תפנו כמה דקות ותצפו -

"הבאנו לך אורז שחור" הכריזה דועא מהסופר הזול באזור בבית זרזיר. "זוכרת? כשחזרת מצרפת אמרת שיש כזה..." הוסיפה בחיוך רחב. כזו היא דועה ג'ואמיס, מקסימה, וכאלה אחיה העובדים כולם בסופר המשפחתי שהקים אביהם ז"ל, בלי קשר למקצועות החופשיים שרכשו ולהשכלתם האקדמאית. אז רכשתי, פעם ועוד פעם.... אורז שחור!            לא אורז בר, אורז שחור אורגני ניפלא מאין כמותו!

הילה טוכמכר-משעלי ואני חולקות לא מעט נושאי עניין משותפים. השנים מצליבות את דרכינו פה ושם, לא באופן רציף אבל הפעם, הפוסט הזה, הנושא המיוחד הזה... כולו הרמה להנחתה של הילה שכתבה בעמוד הפייסבוק שלה כך -

שם.
שם הוא הדבר הכי שרירותי שקיבל האדם.
שם הוא הדבר הכי משמעותי שיש לאדם.
מרגע שניתן לנו שמנו הוא נבנה ומשתנה במודעות ובהתנהגות.
אני יכולה לבנות לעצמי "שם טוב" במשך שנים, וברגע אחד להורסו. ובהפוך, מי שרכש לעצמו "שם רע", יזדקק לעבודת תיקון אינסופית כדי לרכוש לשמו מעט כבוד חזרה, כדי לתקן.
השם בא לנו מבחוץ ונשאר עמוק בבפנים. הוא הדבר הראשון שאנו אומרים לאדם זר ודבר האחרון שיאמר על קיברינו. המפגש העוסק בשמות מתאים לתחילת שנה, מחזור, כיתה. אבל לפעמים נכון גם למקמו באמצע תהליך כשיש תחושת חוסר התגבשות. שם הוא אחד מעמודי היסודות של ההכרות האנושית. 

במסגרת חיפוש חומרים, לטובת הרצאה של אחת הבנות בתכנית יחודית שאני מובילה השנה במכינה, נזכרתי ומצאתי את עבודת הוידאו הזו שראיתי בביאנלה באיסטנבול. העבודה - Wonderland, 2016 - מתעדת את מוחמד, נער סורי חרש-אילם בן 13, המתאר בפני האמן  Erkan Özgen את מה שעובר עליו במלחמה לאחר שברח מכוחות דע"ש בסוריה לטורכיה. תיאוריו מועברים במימיקה וצלילים חסרי שפה אך דווקא העדר השפה הופך את התמונות שהוא מתאר למצלמה, לקליט, וברור לכל לב אנושי פועם -

לקום לנצחון של נטע ברזילי מרגש אותי עד דמעות, ולא כביטוי. הביצוע אתמול היה מעולה. בתוך השיממון והצפוי באה בחורה צעירה שהזכירה לי את כל השנים בהם הרגשתי "שמנה",

שלוש פעמים במהלך השנה הזו זכיתי להפגיש את בנות מחזור הילה עם מרחבים של אמנות. טבילת האש הראשונה הייתה ב"בית וילפריד" בתערוכה "שקט-טעון". הפעם השניה הייתה במרכז ההנצחה ב"כיסוי ראש" ו"עטויות" ובשבוע שעבר הגענו עד המשכן לאמנות בעין חרוד.

היא זו שבה קורה הדבר הכי משמעותי בחיינו, הדבר שבנוי מכמה וכמה חלקי החלטות שברגע הילקחן ילוו אותנו כל חיינו. לטוב ולרע. התקופה הזו היא תקופה של בלבול גדול, חרדות ואבדן דרך. כדי לנווט בנבכיה יצרנו סדנה קצרה, בסיסית שעוסקת בהשקה בין ניווט חיצוני לפנימי, Insid_out קראנו לה....

אז, עשינו חישוב מסלול מחדש ודייקנו את המסר עוד. יש לנו התחלה של קבוצה אבל מחכות גם לך, ולך ובמיוחד...לך! 
בואי, יהיה שווה. תראי -  

"תם טכס יום העצמאות השבעים למדינת ישראל!" הקריין יודיע בעוד דקות ספורות, ואני מול המסך אחרי היום הבלתי אפשרי הזה שנע מבית קברות לבית הילולות שלא לומר בית זו... לנוכח מה שקדם לאירוע המופלץ מלא הסיסמאות ונאומי הבחירות. יום קשה, מעיק.

כן, מדליקות ומדליקי המשואה היו ראויים בעיני ומודה שהתרגשתי בעיקר מהנשים שבהם, אבל האירוע כולו הפגיז בהגזמה, שמחה, עליצות והתרגשות שלא תאמה כלל את רגשות העצב והחרדה המלווים אותי בימי ה"חג" האלו בהצצה אל שבעים שנותינו ובעיקר אל מול אלו הצפויות. אבל לא לשם כך הטרדתי אתכן היום ולא על זה חשבתי שנדבר. העניין שמלווה אותי היום הוא מעמד הטכסים בחיינו והכוח שהענקנו להם.