הדבר הראשון שאמרתי לדייט שלי כשיצאתי מצפייה בסרט מיסטר גאגא היה - "אני חייבת לראות את זה שוב!"
אמירה מוזרה! לא זוכרת שככה יצאתי מסרט בעבר. בנוסף, מעולם לא רקדתי! לא זוכרת את זה בתור החמצה אבל בדור שלי לבנות מלאות - וכן, תמיד הייתי מלאה - לא היה מקום באולפנה למחול. וגם, לא רבים מופעי המחול המקצועיים שצפיתי בהם.  בקיצור ניתן לומר שמחול איננו חלק מחיי, אינני דוברת את השפה!
אם ככה, למה? מה קרה לי בסרט?

ההערצה לנהרין שרוכש יוצר הסרט, תומר היימן, כמו גם שאר המרואיינים בו, איננה נובעת מהיותו אישיות פתוחה, נגישה ורכה. נהפוכו. היא מסוג היחסים שנחווים מתוך קושי רב שמצמיח הבנה עמוקה למושג "שלמות". קטעי המחול המוצגים, שמסתירים מאחוריהם רבים שנשארו על רצפת חדר העריכה, עוצרי נשימה. נדמה שאין גבול ליצירתיותו של נהרין ואין חזרתיות ושיעתוק בעבודותיו...כל עבודה מביאה עולם חדש, הזוי, מטורף, יפיפה בו מביאים הרקדנים את עצמם בשלמות תנועתית מכשפת. ויזואלית, הסרט יפיפה. אבל מבחינתי הוא יותר מכלל יופיו.

במוסף ידיעות של הסופ"ש כותבת דניאלה לונדון דקל שאוהד נהרין הוא כריזמטי. "לא רק ברגעים שהוא זז, גם ברגעים שהוא מדבר."  זה נכון! אוהד נהרין הוא פילוסוף, אדם עמוק וחכם. גם תומר היימן כריזמטי. מי שצפה בסרטיו או בסדרות הטלויזיה שיצר ["תומר והשרוטים", "בדרך הבייתה", עליזה", "משפחות"] יסכים איתי שגם כשרק קולו נשמע נוכחותו ממלאת את המסך. הפעם, בשונה מכל סרטיו הקודמים ואפילו ממהסרט הקצר Out of Focus שנעשה על אוהד נהרין [במסגרת הסדרה גיבורי תרבות], מפנה תומר את הבמה לאוהד נהרין, והמסך נמלא ממנו מאוד.

לאורך הסרט כולו ובמיוחד בחציו השני, נבנית ומתחזקת דמותו של נהרין בקולו ועבודותיו בלבד. זהו מסע אישי ואנושי מרתק. מסצנת התיפוף של אימו על גופה דרך עבודתו הקפדנית, הנוקשה המזוככת עם רקדניו, צילומי יצירות המחול שלו, זוגיותו הטבולה באובדן והתאהבות, אבהותו המאוחרת לנגה בתו המתוקה ועד לשוט שלו מוקף מאות אנשים בשיעור גאגא. אוהד נהרין ממגנט כמו אבקנים של פרח המושכים אליו את כל הפרפרים בריח, בצבע, ביצר החיים.

13/11/2015