הבוקר, 12/11/2015 קמתי למול כותרת חדשותית- הממשלה צפויה לאשר העלאת שארית יהודי אתיופיה. כל המגיבים לידיעה לקו בגזענות/בורות/שנאה/ ובלוטות ארס, כדרכם של המגיבים באתר YNET. הידיעה הזו, למרות עיתויה הברור בבוקר שאחרי חג הסיגד, שימחה והעציבה אותי כאחת.
בודדים מקרב שארית הפלטה של יהדות אתיופיה, פגשתי בגונדר בפברואר 2014 במסע השורשים אליו נלויתי, וכתבתי עליהם בשתי רשומות, לכה דודי לקראת כלה וגם בפוסט בשם בין המתים לחיים. סיימתי את הרשומה ההיא בתקווה להתעשתות הרשויות ואישור העלתם ארצה. הידיעה הבוקר נראית לי כלעג לרש.
שוב יאלצו אנשים תמימים אלו לעמוד בסלקציות של פקידי ממשל חדשים ומלאי עזוז... הקריטריונים ברורים ומפורטים..
מדובר באנשים שחיים כבר כעשרים שנה במחנות מעבר מתוך אמונה שלמה שכבני משפחותיהם כן הם רשאים להגיע לארץ ישראל, לירושלים של זהב. גם אלו בהם שצלבים קועקעו על פניהם וצוואריהן [בעיקר נשים] חיים שם חיי יהדות כהלכתה, כהבנתם. כן, הדלות באתיופיה גדולה אבל אנשים אלו, כמהים לארץ מתוך אמונה אמיתית, מתוך געגוע.
שמחתי מניצני התזוזה בהחלטה - אם אמת בידיעה - מהולה בעצב ודאגה לנוכח המהירות בה ירדו סוגיות קשיי השתלבות בני העדה בארץ ומחאותיהם בהן דיברו/זעקו: הפליה בשל צבע עור, אלימות משטרתית, סלקציות במועדונים והתנשאות כחווית יומיומית.
בסיגד אמש, בלט לי השוני הרב בין דור ההורים המשמר את הדת, המסורת, הכמיהה הלא ממומשת לארץ הקודש שהפכה לארץ אכזבה,
ובין הדור הצעיר שמגיע בכמויות מפתיעות להרגיש, ולו לרגע קט, שייכות ובטחון. המון חיבוקים, סדרות של נישוקים [ארבע לפחות מקובל] והשקת כתף בכתף ראיתי אמש. דור צעיר, יפה להפליא, שנע בין רצון עז להשתייך לארץ אליה הגיעו בגיל צעיר או בה נולדו וגדלו, בין מחוייבות דתית וחברתית, לבין תרבות מועדונים וקצוות חברתיים של פשע ואלימות. דור שמרגיש בולט ושונה, שמרגיש שלא נעשה דבר בכדי לספר את סיפורו, את הנארטיב של הקהילה [ולא מנקודת מבטם של טייסי חיל האויר האמיצים או אנשי הסוכנות היהודית וסוכני המוסד], דור שחלקו הלא מבוטל סוחב על גבו הורים ואחים. נערות שיוצאות לשבת מהפנימיות או מהמכינות בהם הן מתחנכות או משבוע בצבא ובאות הבייתה לנקות, לבשל, ללכת עם ההורים לקופת חולים או עם האחים לקניון לקניית בגדים. דור שחווה עומס רגשי מבית ומחוץ. פער דורות שאיננו מגושר.
את פני הדור הבוגר הצבתי מעל, בשל הכבוד העצום שאני רוחשת להם על התעוזה -זו שהחברה הישראלית עוד לא נגעה בשוליה- התעוזה שהוציאה אותם מכפריהם והצעידה אותם במדבריות סודן ... "וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה נֶאֶסְפוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם: וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ, וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם, וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם:וַיָּקוּמוּ עַל עָמְדָם וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ה' אֱלֹהֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַ ה' אֱלֹהֵיהֶם" (נחמיה ט, א-ג).
בחג הסיגד הזה, מבקשת להביע את הערכתי ותפילתי לבני הדור הצעיר. אלו הפנים של הדור הזה, אלו הפנים שאנחנו רואים ברחוב, בצבא, באוניברסיטה. אלו הפנים שמשקפות לנו אפשרות לישראל מגוונת, פתוחה, נאורה והרבה יותר מעניינת. אל הדור הזה אכוון מעשי, תפילותי, אמונתי.
שוב יאלצו אנשים תמימים אלו לעמוד בסלקציות של פקידי ממשל חדשים ומלאי עזוז... הקריטריונים ברורים ומפורטים..
מדובר באנשים שחיים כבר כעשרים שנה במחנות מעבר מתוך אמונה שלמה שכבני משפחותיהם כן הם רשאים להגיע לארץ ישראל, לירושלים של זהב. גם אלו בהם שצלבים קועקעו על פניהם וצוואריהן [בעיקר נשים] חיים שם חיי יהדות כהלכתה, כהבנתם. כן, הדלות באתיופיה גדולה אבל אנשים אלו, כמהים לארץ מתוך אמונה אמיתית, מתוך געגוע.
שמחתי מניצני התזוזה בהחלטה - אם אמת בידיעה - מהולה בעצב ודאגה לנוכח המהירות בה ירדו סוגיות קשיי השתלבות בני העדה בארץ ומחאותיהם בהן דיברו/זעקו: הפליה בשל צבע עור, אלימות משטרתית, סלקציות במועדונים והתנשאות כחווית יומיומית.
בסיגד אמש, בלט לי השוני הרב בין דור ההורים המשמר את הדת, המסורת, הכמיהה הלא ממומשת לארץ הקודש שהפכה לארץ אכזבה,
ובין הדור הצעיר שמגיע בכמויות מפתיעות להרגיש, ולו לרגע קט, שייכות ובטחון. המון חיבוקים, סדרות של נישוקים [ארבע לפחות מקובל] והשקת כתף בכתף ראיתי אמש. דור צעיר, יפה להפליא, שנע בין רצון עז להשתייך לארץ אליה הגיעו בגיל צעיר או בה נולדו וגדלו, בין מחוייבות דתית וחברתית, לבין תרבות מועדונים וקצוות חברתיים של פשע ואלימות. דור שמרגיש בולט ושונה, שמרגיש שלא נעשה דבר בכדי לספר את סיפורו, את הנארטיב של הקהילה [ולא מנקודת מבטם של טייסי חיל האויר האמיצים או אנשי הסוכנות היהודית וסוכני המוסד], דור שחלקו הלא מבוטל סוחב על גבו הורים ואחים. נערות שיוצאות לשבת מהפנימיות או מהמכינות בהם הן מתחנכות או משבוע בצבא ובאות הבייתה לנקות, לבשל, ללכת עם ההורים לקופת חולים או עם האחים לקניון לקניית בגדים. דור שחווה עומס רגשי מבית ומחוץ. פער דורות שאיננו מגושר.
את פני הדור הבוגר הצבתי מעל, בשל הכבוד העצום שאני רוחשת להם על התעוזה -זו שהחברה הישראלית עוד לא נגעה בשוליה- התעוזה שהוציאה אותם מכפריהם והצעידה אותם במדבריות סודן ... "וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה נֶאֶסְפוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם: וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ, וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם, וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם:וַיָּקוּמוּ עַל עָמְדָם וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ה' אֱלֹהֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַ ה' אֱלֹהֵיהֶם" (נחמיה ט, א-ג).
בחג הסיגד הזה, מבקשת להביע את הערכתי ותפילתי לבני הדור הצעיר. אלו הפנים של הדור הזה, אלו הפנים שאנחנו רואים ברחוב, בצבא, באוניברסיטה. אלו הפנים שמשקפות לנו אפשרות לישראל מגוונת, פתוחה, נאורה והרבה יותר מעניינת. אל הדור הזה אכוון מעשי, תפילותי, אמונתי.