למעלה מ-2000 תמונות צילמתי בשבועיים ימים. המון פנים, נופים, מראות, רגעים של מקום שלרגע לא חדל מלהפתיע. הבחירה למסך הפתיחה לא הייתה קלה.

זוג נעליים אינם דבר מובן מאיליו בעוני הרב של אתיופיה. רוב הכפריים באזור גונדר מסתפקים בנעלי גומי [שכפכפים]. הנער הזה הסתפק בנעל אחת בלבד.








ה"בונה", טקס הקפה המסורתית, לא הפסק לרתק אותי בכל פעם בו נערך לכבודנו. חופן פולי קפה ירוקים נשטפים הייטב, ועל גבי מחבת או סאג' ניקלים אט אט עד השחמה מלאה. בזהירות מירבית הם מועברים אל תוך מכתש העץ ובעזרת לום ברזל נדפקים עד הפיכתם לקפה טחון טרי וריחני. על כל שלבי התהליך מופקדות הנשים, רק נשים. 









הצצה לרחוב בלליבלה, מבעד לענפי הסיגלון הפורחים בסגול כחלחל, חושפת קבוצה של נשים וגברים מבוגרים, עטויים בצעיפייהם הלבנים, ספק הולכים ספק מתדיינים ומאחור בחורה צעירה יותר, אולי מהעובדות בפילוס אבנים בתעלה הנחפרת לצד הכביש, ממהרת נימרצות.







נער ועדר עיזיו חוצים בדרך. נערים ונערות רבים עובדים ברעיית צאן ובקר, עדרים לא גדולים, בעלי חיים צנומים, פרנסה. אחד הנהגים שהסיעו אותנו סתר את דברי כשאמרתי שהכפריים נראים לי עניים והסביר שמי שיש לו אדמה ובעלי חיים איננו עני. הם לא העניים באמת, הוסיף.







נערות צעירות, ילדות, מציצות לתוך בית שקירותיו ודלתו צבועים בעיר גונדר. רוב הבתים פשוט מצופים בבוץ או בצואה של בעח"י. אין הרבה אסטתיקה וצבעוניות יפה כמו זו באתיופיה.










בלליבלה, בינות אחד עשר המנזרים החצובים מסלעים, עמדו קבוצת מתפללים/מזמרים/ פייטנים. גברים ונערים ששרו פסוקי תפילה בשפת הגז מספרי קודש. גֶז היא שפה שמית עתיקה המקורבת לאמהרית, לשונה הרשמית של אתיופיה. שלא כמו שפות שמיות אחרות, הגֶז ושפות אתיופיות אחרות נכתבות משמאל לימין. במשך מאות רבות הייתה גֶז לשון הקודש של הכנסייה האתיופית. גֶז היא כנראה לשונם המקורית של "ביתא ישראל", כינויים של יהודי אתיופיה, ובה קראו בתנ"ך. השפה, העמידה, הניגונים נשמעו כאילו אנו עומדות בתפילת יום הכיפורים בבית הכנסת.


פניה המוארות של אישה זו ופסלון תרנגולת בעבודת יד שהציעה למכירה הובילו אותנו לביתה הצנוע בוולאקה, הכפר היהודי הנטוש שבפאתי גונדר. למרות העוני הרב היו עציצים בכניסה לבית וגיגית של מים לציפרים. שאלתי את עצמי: האם גם אני הייתי שמה מים לציפורים אם הייתי צריכה לסחוב אותם על גבי מרחק רב מן הנביעה פעמיים ביום?






המדריך בלליבלה טען שיש פעמונים בכנסיות ומינזרים באתיופיה. מבחינתי זו הייתה הפעם היחידה שראיתי פעמון וגם הוא החריש. ברקע נראה אחד המנזרים והגברים המזמרים בחזיתו.












על ראש הר בגונדר ניצבת כנסיית אבן עתיקה בת למעלה מ-300 שנה. איחרנו את זמני הביקור ובכל זאת הסכים הנזיר הקשיש לפתוח את דלתותיה עבורינו. אי אפשר היה לראות דבר ברגע הראשון בו נכנסו קרני השמש השוקעת למבנה העתיק אבל בן רגע נבנתה שם תחושת קדושה. לא לשוא צויירו קדושים כשקרניים יוצאות מראשיהם.






 
כאן שם ובכל מקום, משחקי הילדות דומים או זהים. ילדות מפגינות כישורי קפיצה ב"גומי" שעשוי מקרעי חולצות ישנות. ליד הבית של מיזם "תן" בגונדר.









"מוכר העופות" מסתובב עם תרנגולות חיות תלויות ממוט על כתפו. הוא פורק את מרכולתו בפתח דלתו של הלקוח ומתנהל מו"מ על משקל ומחיר. אינני יודעת באחריות מי מהצדדים השחיטה עצמה.








הדת הנוצרית היא הדת השלטת באתיופיה. ביטוייה שונים מכל שהכרתי בעבר ועל כך ברשומה ניפרדת. חצר כנסיה בבהר-דר, נזיר מרשים בגלימה צהובה עומד שעות ופניו לכנסיה, נושא תפילה אישית.








רוב הילדים והאנשים שצילמתי במסע שמחו להצטלם. חלקם ממש ביקשו זאת כמו הילדה והילד שרעו את עדריהם בשדות. התרגשות רבה התרחשה כשהראתי למצולמים את תמונותיהם. לקח לי זמן מה להבין שחלקם חיים ללא מראה וההשתקפות שלהם בצילום איננה דבר של מה בכך.  








הטבע בצפון אתיופיה עוצר נשימה. מרחבי טרסות ושדות, הרים גבוהים ומישורים אינסופיים. ארץ ענקית ומגוונת. בעח"י שונים ובין היתר עשרות ציפרים יפיפיות, חלקן נראות כקנריות או תוכים יפיפיים, אחרות דומות לזנים שאנו מכירים ורובן מפתיעות. כך גם הציפור הכחולה מתכתית שפרשה כנף לכבודי.






לנשים וגברים כניסות נפרדות לכנסיה, כמו ביהדות. התפילה נעשית ברכינה על הרצפה, כמו באיסלם. חצר הכנסיה מהווה מקום תפילה כמו האולמות הפנימיים. לא לכל אחד ואחת מותר להכנס. זקנה מתפללת מחוץ לכנסיה בבהר-דר.







כך נראיתי כילדה, אמרה עדי בהתרגשות כשעצרנו ליד הרועה הקטנה. פנים יפיפיות, עיניים נוקבות, חיוך שנימסר במשורה. צילמתי אותה מייד. רגע אחר כך היא כבר הסירה את המטפחת ונעמדה בפוזה לצילום. עדיין יפה ושברירית אבל כבר הרבה יותר מודעת.







באותה מהירות בה התחברנו לאתיופיה האישה, ראו רשומה ניפרדת, כך התחברנו גם לילדיה המקסימים. בפתח הבית הקטן באדיס אבבה עדי ונארדוס מתגלגלות מצחוק מבדיחה פרטית. אמהרית שפה קשה.









ברחובות עיר קטנה, בדרך מאדיס אבבה לבהר-דר, עגל סורר מסרב לישר קו עם רצון בעליו ומספק רגע של אקשן משעשע. 










כמה חודשים לפני שנחגוג את חג השבועות, בשדות החיטים באתיופיה, נעשה עיבוד החיטה כמו בימי התנ"ך. שוורים מחוברים בשורה הולכים במעגל בדייש, מגל וקילשון וגבר שמניף את הקש כדי לברור מוץ מתבן...או להפך.







במפלי הנילוס הכחול "טיש אביי" פגשנו ילדונת עוצרת נשימה עם אביה ואחיה. ביקשתי רשות להצטלם איתה. מבטה הישיר, הפנים הנבונות והמוארות, הצמות שזורות החרוזים... ומעל לכל ההתמסרות והפתיחות ללא בושה וללא פוזה. המצלמה אהבה אותה. גם אני.