את השיר "בן לו היה לי..." שכתבה רחל המשוררת, אין אחד שלא מכיר... שיר שזכה לתהודה רבה, גם בזכות שירתה המלאכית של  אחינועם ניני...  [לבני הצעיר קראנו אורי]

אבל מה בדבר בת? האם רחל לא כמהה לבת, מישהי לחבקה ושתמשיך אותה גם אחרי לכתה?
מתברר, שכשחלתה וידעה שלא תוכל להביא לעולם צאצאים, שלחה רחל לכל ידידותיה מכתב, ובו היא מבקשת מהן - בשירה כמובן - לקרוא לבנותיהן שייוולדו בשמה.

תִּקְרְאִי נָא בִּשְׁמִי לְבִתֵּךְ הַקְּטַנָּה,
לְהַצִּיב לִי יָד.
כֹּה עָגוּם -
לַעֲבֹר לָעַד.

שִׁירִי הַיָּתוֹם,
זֶה נִגּוּן עַרְבִּי שֶׁנָּדַם -
הִיא תַשְׁמִיעַ-תַּמְשִׁיךְ בְּבֹקֶר-יוֹם.

זֶה חוּטִי שֶׁנִּתַּק
יְשֻׁזַּר אֶל בִּתָּהּ, נֶכְדָּתָהּ -
לַמֶּרְחָק.


אחד מהכתבים הגיע גם לידידתה, שרה סבוראי לבית יצקר, והיא נענתה לבקשה וכשילדה את ביתה, בעוד רחל המשוררת בחיים, נתנה לה את שמה, רחל.

בשנה האחרונה לפני מות המשוררת, הגיעו שרה ורחל [סבוראי] לבקרה בחדרה בת"א, וזו קראה לרחל הקטנה להתקרב למיטתה, חיבקה ונשקה לה... [בתקופה זו הייתה בבידוד ולא התקרבה יותר לילדים מהחשש להדביקם במחלתה].
לימים כשרחל הקטנה גדלה, היא שאלה את אימה אם לא פחדה לתת לה להתקרב לרחל החולה, וזו ענתה, כי אכן התלבטה רבות לפני הפגישה, אך משראתה שלרחל המשוררת, לא עמד כוחה להתגבר על הרצון לחבק ולנשק את זו הקטנה שנקראה על שמה, היא זנחה את ההיגיון והמוסר והלכה אחר ליבה. ורחל סבוראי, זו הקטנה, מיד עם היוולדה נשאה אחריות גדולה לשמר ולהחזיק בזיכרון רחל הגדולה, המשוררת הלאומית שלנו. 

לפני כחודש, פניתי לעדית וביקשתי ממנה שתתן לי את ההזדמנות לארח אושפיזין שלי, בסוכה הוירטואלית שהפכה כבר למסורתית אצלה בבלוג. היא נענתה מיד לבקשתי, ורק אז הבנתי כמה קשה זה הולך להיות עבורי... מי האורחת שלי היה לי ברור עוד לפני שקיבלתי את אישור... אבל איך מתמודדים ב"להעביר" דמות כזו גדולה, רחבה, עמוקה ומשמעותית עבורי , לרצף מילים על מסך.  איך "משחזרים" חיות רבת עוצמה ואנרגיה שעזבה את העולם ו"מביאים" אותה לביקור בסוכה?

בעבודתי הקודמת באתר מורשת בגשר הישנה, שיחזרנו לא פעם - בעזרת המועצה לשימור אתרים- מבנים מחומרים שונים, חפצים מתקופות שונות ועוד... אבל "חיים", מעולם לא . במשך השנים הרגשתי צורך ודחף בלתי מובן לתעד את דור המייסדים שהולך ונעלם, ואיתו ריחות ,טעמים וחיים אחרים. רק היום אני מבינה שלסיפור יש חיים ארוכים וכוח אדיר, והוא מאפשר לכל אחד בדרך עצמאית (מודעת או שלא) לחוות את האירוע, התקופה, הסיטואציה וללמוד ממנה על החיים בכלל ועל עצמו בפרט.  כל אחד לוקח מהסיפור את מה שנחוץ לו, מה שמתאים ונכון לליבו.

מכיוון שאני מתקשה, במקרה הזה, לקפוץ למים העמוקים, ארד במדרגות שלב אחר שלב, אוחזת בידי מעקה כדי שלא אטבע בים החיים הענק של אישה מופלאה. בטוחה כי לא אזכור את כל שרציתי לכתוב ולספר, אבל אשתדל להביא את הדמות הכי נקייה ואוטנטית, כפי שאני חוויתי אותה. 


המפגש הראשון
את רחל הכרתי בשנת 2004, לאחר שקראה כתבה שהופיעה במגזין "טבע וארץ" וגילתה שסילפו עובדות אודות המסע שלה ושל מאיר הר ציון ז"ל לפטרה.  רחל התקשרה אלינו לספר את מה שהיה בעיניה דבר נורא (אגב, מאיר לא התרגש מזה כלל וכלל) ולא שקטה עד שארגנו פגישה עם כתב שיראיין אותם יחדיו ויפרסם כתבה שתהווה תגובה הולמת לכתבה וירגיע את זעמה.  את הראיון המשותף ערכו בביתי ואני תיעדתי את כולו במצלמת הוידיאו הביתית שהייתה ברשותי.

מאותו היום הפכנו לחברות. חברות קרובה בלב, אך רחוקה פיזית. היא בקיבוץ רביבים שבדרום ואני בחווה, "אחוזת שושנה" שבגליל התחתון. ובנוסף... מרחק של 45 שנים שמפרידות בננו  [רק השנה חגגתי 45 אביבים], אבל עבורי זה מה שכל כך קירב ...  בפועל, פגישות מעטות בהרבה ממה שחשקה נפשי, אך כולן משמעותיות , מעשירות ובעיקר מרגשות מאוד. את כולן אני זוכרת, את כולן אני יכולה לצייר בראשי...


המפגש השני
היה מסע משותף לפטרה שבירדן בשנת 2007. יצאנו, הם- כל הגדולים - כושי רמון, יוסי פלדמן, גל ברמן בנו של דמיטרי ועוד... רחל סבוראי, ואני סיגל ה"קטנה". מי היה מאמין?
מטרת המסע היו צילומים לסרטו של אקל סיוון "לראות את פטרה ולחיות"  מאיר, כמובן, לא היה מוכן לשתף פעולה ולנסוע עם החבורה לירדן, אבל נתן לי, כלתו, את ברכת הדרך... ואני משתתפת בו ומקריאה חלקים מיומן המסע של מאיר הר ציון ז"ל.

ב"מסע" המשותף שלנו לפטרה, למדתי את רחל: אישה נדירה, פורצת דרך שהקדימה את זמנה, חכמה וסקרנית, בעלת זיכרון פנומנאלי לכל דבר החל ממפרקים שלמים בתנ"ך, שירה, אירועים בהיסטוריה ועד לפרט הקטן של איפה בדיוק פרח העוזרד בטיולה לפטרה במאי 53. אכפתיות נדירה, נתינה אין סופית וציונות בכל רמ"ח אבריה. לוחמת בפלמ"ח שנאבקה על זכותה לשרת בחזית, במקום שהכי תורם ומשפיע, להבנתה. ואכן אחרי "מלחמות" אישיות מבית ומקיבוץ, מגשימה את רצונה ומשתתפת בפיצוץ גשר אדם בליל הגשרים בשנת 46, וכלוחמת הגדוד הרביעי של חטיבת הראל במלחמת העצמאות.

רחל היא זו שראתה בדמיונה את ההליכה לפטרה, הציתה את דמיונו של מאיר ובכך גרמה לחלום להפוך למציאות... אחריהם רבים ניסו לחזור ולטייל בפטרה, אך רק מעטים הצליחו לחזור משם בחיים ועל כך, הרגישה רחל צער עמוק ומעט אחראית לאסונות שקרו לאחר מסעה החלוצי, ובעיקר כאבה את מותה של גילה חברתה הטובה מכפר יהושוע. 

לימים הייתה רחל לאם חד הורית, מבחירה, שגידלה וחינכה לבדה את שלושת ילדיה מהם זכתה לנכדים ונינים, בהם הייתה גאה כל השנים וסיפרה לי אודותם.  שניים מהנכדים הכרתי, האחת רופאה צבאית והשני, אז, בן שירות לאומי במוזיאון בית שטורמן, שאביה של רחל הקים וניהל שנים רבות.

היא הייתה גם  תלמידה נצחית. חוקרת מקרא שהתרחקה מתארי אקדמיה והתקדמה כל הזמן עם מחקרה בעזרת טובי המנחים שהצליחו "לשרוד" את התלמידה העצמאית עם רעיונות החדשים, היצירתיים ולעיתים אף קשיים לעיכול.
לפני כשלוש שנים, כשרחל בת  87 , פרסמה את סיפרה "שלושה שחיברו" מבט חדש על יוצרי התנ"ך, שמקיף את עבודתה פורש את משנתה ומביא ההוכחות מהמקרא לדבריה. 

אישה צנועה. סיפור המסע לפטרה של רחל ומאיר ז"ל נודע ברבים ודובר רבות. מאיר תמיד היה בפרונט [לא מרצון, אלא מהיותו לוחם מוכר]... רחל אף פעם לא ביקשה לשאת את הכתר לראשה ולא חיפשה להתבלט בתקשורת או במקומות אחרים. אישה שכל מה שהניע אותה זו סקרנות, עניין, אתגר בחיים, ובמיוחד תרומה לקהילה בה היא חיה ופועלת. עם זאת, רחל שהייתה לפורצת דרך והקדימה את זמנה,  התנגדה בתוקף לשינויים ולתמורה שהתחוללו בקיבוצים בעת האחרונה.  לדעתי, לא השינויים עצמם הם שהטרידו אותה, אלה זו הייתה הדבקות באידיאולוגיה שהאמינה בה והתקשתה להתגמש ולהבין איך עוזבים / מפנים גב לאחת ועוברים לאחרת.  היו שנים שגם הפוליטיקה העסיקה אותה והיא השמיעה את קולה ללא חשש, מורא או היסוס, למרות שגם פה חשבה אחרת מרוב אנשי הקיבוץ והייתה מוכנה להתמודד עם הביקורת או הכעס שיכוון כלפיה. 

מקווה שלמרות של מה שנכתב, ברור לכולם שרחל היה בה גם צד מתריס, פרובוקטיבי, כזה שאאפשר להתעלם ממנו והוא יכול ליצור התנגדות ואולי אף יותר מזה כלפיה וכלפי מה שייצגה עבורם. כשהיא האמינה במשהו היא הייתה נעמדת על רגליה האחוריות ונוגחת בקרנה.... כן, אישה מיוחדת במינה! אבל מי שהשכיל לא לברוח, לעזור לה לקלף עוד ועוד קליפה, נהנה מאישיות נדירה וכל כך רגישה. 


"מה זאת אהבה?" 
כבר שבועיים ,לפחות, שאני יושבת וכותבת, מוחקת ומוסיפה, חולמת בלילה וקמה עם פיסקה, מתלבטת כל הזמן, מפחדת לפספס ולא להיות ברורה.
שואלת את עצמי למה? התשובה הראשונה שעלתה לי, שאולי העיתוי לא נכון לנשמתה של רחל ז"ל,
עוד לא עברה שנה למותה ואולי זאת הסיבה.
ביררתי ,שאלתי והתייעצתי והבנתי שזו לא הסיבה.
ואז הגיעה התובנה... זאת אהבה, האהבה שלי אליה.
לא רוצה לאכזב את רחל שאני כל כך אוהבת,מעריכה והיתה עבורי למורה.

בכל מפגש ביננו בהתחלה ובפרידה הייתי נעמדת מולה ועוטפת בחיבוק ענק את רחל הקטנה....בהתחלה היא הגיבה בהלם טוטאלי, בת קיבוץ של פעם, איך היא תקבל חום ואהבה כמובן מאליו? מה פתאום שאנשק את לחיה? אך משום שהייתה רגישה לזולת ולא רצתה להעליב אותי, נאלצה להתרגל ולהסתגל לג'ינג'ית ה"חצופה" שמסיגה גבול ונכנסת לטריטוריה שלה.  


הפגישה האחרונה
שיחות הטלפון שלנו היוו את עיקר החברות.מצבה הבריאותי לא היה טוב והידרדר לאט לאט, כמעט שלא יצאה מביתה, אך לעיתים רחוקות עשתה את "המסע" לעין חרוד לבקר את משפחתה. באחד הימים, לדעתי היה זה בביקורה האחרון בצפון, התקשרה אלי וביקשה עזרה! ממתי רחל מבקשת או זקוקה לעזרה?!
סיפרה שהיא פה. וביקשה, שאעזור לה להגיע עכשיו לקבר של מאיר ז"ל, לפרידה אחרונה.
עכשיו?!
אני בעבודה, לא יכולה לעזוב הכל ולצאת,
מצד שני זו הפעם הראשונה שרחל מבקשת ממני משהו ואני אסרב?

שלחתי חבר, כזה שלא יוכל לסרב לבקשה, והוא אסף אותה מעין חרוד לחווה.
רחל ירדה בבית העלמין, ניגשה לקבר והצדיעה....
כן. מענין מה היה בה בזאת ההצדעה?
לעולם לא אדע...

משם, לשמחתי, ביקשה גם לבקר אותי במקום העבודה.
הגיעה, ישבנו לשיחה.
היא קיבלה ממני חיבוק חזק ונשיקה, גם בסוף וגם בהתחלה.
נפרדתי מחברה.
יהי זיכרה ברוך!  

 
"גבורה,  זו הספירה המצמצמת את ההארה אל מי שראוי לה בלבד. בספירה זו היחס אל כל יצור הינו לפי מעשיו הנמדדים על פי אמת נוקשה. תפקידה היא להעניק עצמאות למציאות ולהכיר בקיומה...בנפש האדם ספירה זו מתארת התנהגות נוקשה, "לפי הספר". נתינה על פי צרכיו המינימליים של האחר בלבד, ללא התחשבות בחולשותיו ורצונותיו. כמו גם ההכרה בעצמאותו ונבדלותו של האחר. ספירה זו מקושרת לדמותו של יצחק."


                                                                              סיגל עברי הר ציון                                   אשת תוכן ורעיונאית,                        מנחת סדנאות "מחלום למציאות"             מובילה פרוייקטים חינוכיים ותירותיים.