אילנה לוי כתבה בעמוד הפייסבוק שלה: "ממש רגע לפני כניסת שבת התקבצו להם ובאו נידחי הקהילה האתיופית שנותרו כאן ובפנים עצובות וכבויות התפללו תפילת ערבית לשבת בעברית ואמהרית. טיפין טיפין הגיעו ממרחקים בבגדי שבת וכיסוי ראש ועד שמנינם הגיע לכמאה אישה ואיש וילדים רבים. מפאת קדושת השבת לא צילמתי את מהלך התפילה אבל זו הייתה שעה קסומה של תפילה מרגשת למתנדבי ולי בחלק זה של העולם עם שארית עם ישראל [השנוי במחלוקת]."
קבלת השבת הזו, לפני שלושה שבועות בדיוק, נראית לי כאילו הייתה רק אמש. על עצמתה וייחודיות אנסה לספר במעט מילים ותמונות הרבה.
קבלת השבת הזו, לפני שלושה שבועות בדיוק, נראית לי כאילו הייתה רק אמש. על עצמתה וייחודיות אנסה לספר במעט מילים ותמונות הרבה.
היא החלה מוקדם, אחר הצהריים, מפני שחלק מן המתפללים מגיעים ממרחק ועליהם להספיק ולשוב לבתיהם לפני כניסת השבת. קבלת השבת שלנו לא התחילה לפני שביקרנו בסטודיו של אורגי הטליתות מגונדר שממוקם, איך לא, מול המתחם שבו נערכות התפילות, מתחם בית הכנסת. בתוך בורות שקועים בקרקע יושבים שני אורגים כשהנול מקיף אותם מלמעלה ומלפנים... מלאכת כפיים ועבודת יד שיש בה מישום קדושה ואומנות גם יחד. 
כשנכנסנו למיתחם קיבלו את פנינו נשים, בעיקר נשים, ישובות זו לצד זו על ספסלים ארוכים. מבוגרות וצעירות יחד, כולן עוטות לבן מכף רגל עד ראש, פניהן רציניות, קודרות משהו, ממתינות לטקס קבלת השבת שיתחיל. המפגש בין אילנה בצבעוניותה ואחת הנשים המבוגרות עוררו גלי צחוק עזים בספסלי הנשים. האישה המבוגרת דיברה עם אילנה אמהרית רהוטה בעוד אילנה עונה לה בעברית קולחת. זו לא מבינה את שפתה של זו ושתיהן מבינות בדיוק את רוח הדברים.
מה שאמרה האישה לאילנה, עפ"י התרגום של עדי, לא היה מצחיק... היא אמרה לה שאולי אם היו מעלים אותה לישראל היה עורה בהיר כשל אילנה ועוד הוסיפה ואמרה שבקצב התנהלות הדברים יעלו את עצמותיה.
את תחילת טקס קבלת השבת סימנה פריסת הוילון החוצץ בין עזרת הנשים לעזרת הגברים. מוביל התפילה ישב בין הגברים ולכן היה מוסתר מעיננו אך ניכר היה בנשים, שהלכו והתרבו, שהן שולטות הייטב בסידור התפילה שלהן, שלנו. רוב התפילה התנהלה באמהרית ולכן למרות הכרות עם הטקסטים קשה היה לי לעקוב, פה ושם זיהיתי מילה או משפט בעברית, עד שהתחיל הפיוט, בעברית, כל האורך וכל המילים..."לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה, לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה" ולא בלחן מוכר אלא במנגינה זרה לי, חדשה ומרגשת. אם יש תחושת החמצה קטנה בליבי הרי זה על כך שלא הקלטתי, בחשאי, את הקולות... רק את הפנים תעדתי, לפני תחילת הטקס, אחת אחת הן התמסרו למצלמה שלי ברצון ואהבה.
הנשים החמות האלו קיבלו את עדי כאילו הייתה השה האובד. השיחה זרמה באמהרית, המבטים באנושית.
מה יעלה בגורל ה"פלשמורה", עשרות ואולי מאות הנשים והגברים הללו שחיים כבר כ-17 שנה במחנה מעבר, מבחינתם, בדרך לישראל? האם הם יהודים-יהודים או יהודים-נוצרים? האם התווספותם לקהילה המקומית בארץ לא תורגש, תעצים את הבעיות, או אולי תרכך אותן?
אינני יודעת מספיק בכדי לענות ולו בקצה המזלג על השאלות הללו. ברור לי שהם היום בידיים טובות של איש שחי ונושם את מורכבות שרידי הקהילה הזו, שמכיר אותם ויעשה הכל כדי למצוא פתרונות לכל אחת ואחד מהם. עמוד הפייסבוק שלו, של אשר פנטהון סיום סיפר השבוע על עוד צעד, על עוד קבוצה שעלתה לטיסה בדרך לארץ. הרבה עוצמות והמון סבלנות ורצון אמתי יש במחנה הזה בגונדר ולי לא נותר אלא לאחל ולהתפלל עבורם בלבי "במהרה בימינו, בימיכם."
* תמונות נוספות בגלריה
כשנכנסנו למיתחם קיבלו את פנינו נשים, בעיקר נשים, ישובות זו לצד זו על ספסלים ארוכים. מבוגרות וצעירות יחד, כולן עוטות לבן מכף רגל עד ראש, פניהן רציניות, קודרות משהו, ממתינות לטקס קבלת השבת שיתחיל. המפגש בין אילנה בצבעוניותה ואחת הנשים המבוגרות עוררו גלי צחוק עזים בספסלי הנשים. האישה המבוגרת דיברה עם אילנה אמהרית רהוטה בעוד אילנה עונה לה בעברית קולחת. זו לא מבינה את שפתה של זו ושתיהן מבינות בדיוק את רוח הדברים.
מה שאמרה האישה לאילנה, עפ"י התרגום של עדי, לא היה מצחיק... היא אמרה לה שאולי אם היו מעלים אותה לישראל היה עורה בהיר כשל אילנה ועוד הוסיפה ואמרה שבקצב התנהלות הדברים יעלו את עצמותיה.
את תחילת טקס קבלת השבת סימנה פריסת הוילון החוצץ בין עזרת הנשים לעזרת הגברים. מוביל התפילה ישב בין הגברים ולכן היה מוסתר מעיננו אך ניכר היה בנשים, שהלכו והתרבו, שהן שולטות הייטב בסידור התפילה שלהן, שלנו. רוב התפילה התנהלה באמהרית ולכן למרות הכרות עם הטקסטים קשה היה לי לעקוב, פה ושם זיהיתי מילה או משפט בעברית, עד שהתחיל הפיוט, בעברית, כל האורך וכל המילים..."לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה, לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה" ולא בלחן מוכר אלא במנגינה זרה לי, חדשה ומרגשת. אם יש תחושת החמצה קטנה בליבי הרי זה על כך שלא הקלטתי, בחשאי, את הקולות... רק את הפנים תעדתי, לפני תחילת הטקס, אחת אחת הן התמסרו למצלמה שלי ברצון ואהבה.
הנשים החמות האלו קיבלו את עדי כאילו הייתה השה האובד. השיחה זרמה באמהרית, המבטים באנושית.
מה יעלה בגורל ה"פלשמורה", עשרות ואולי מאות הנשים והגברים הללו שחיים כבר כ-17 שנה במחנה מעבר, מבחינתם, בדרך לישראל? האם הם יהודים-יהודים או יהודים-נוצרים? האם התווספותם לקהילה המקומית בארץ לא תורגש, תעצים את הבעיות, או אולי תרכך אותן?
אינני יודעת מספיק בכדי לענות ולו בקצה המזלג על השאלות הללו. ברור לי שהם היום בידיים טובות של איש שחי ונושם את מורכבות שרידי הקהילה הזו, שמכיר אותם ויעשה הכל כדי למצוא פתרונות לכל אחת ואחד מהם. עמוד הפייסבוק שלו, של אשר פנטהון סיום סיפר השבוע על עוד צעד, על עוד קבוצה שעלתה לטיסה בדרך לארץ. הרבה עוצמות והמון סבלנות ורצון אמתי יש במחנה הזה בגונדר ולי לא נותר אלא לאחל ולהתפלל עבורם בלבי "במהרה בימינו, בימיכם."
* תמונות נוספות בגלריה