את אתיופיה הכרנו ביום הראשון שלנו בעיר כשבאה לאסוף בקבוקי שמפו ששלח לה דרכנו אחיה למחצה ושבתה את ליבנו. הסיפור שלה מתחבר ישירות לנשות הגבורה שלי. אתיופיה נולדה בדרום גונדר.  בגיל 16 סיימה ט' גיל מקובל לסיום לימודים. את בעלה, שהיה יתום מהורים, הכירה כשגרה עם אחותה וגיסה לאחר מות אביהן, מהרגע הראשון ניצתה בינהם אהבה. המשפחה כעסה מאוד. לא מקובל לבחור לבד.

גיסה, שהציע לה קודם לכן שידוך שסרבה לו, בכעסו, לא הסכים לעזור לה בעלויות החתונה. אתיופיה והבחור עזבו לבהרדר, עיר דרומית לגונדר, ושם חבריו גייסו כספים ועזרו להם להנשא. אמה של אתיופיה הצטרפה אליהם וחייתה איתם. בת עשרים הייתה נשואה, עקרת בית, ובעלה עבד כנהג משאית.

שתי בנותיה הבכורות נולדו בהפרש שנתיים. שבע שנים אחרי הצעירה, כשהייתה בסוף הריונה עם בנה, בעלה חלה במפתיע באפטיטיס B - צהבת- ונפטר תוך ימים ספורים כשהוא מותיר אותה עם בת 9, בת 7, והריון מתקדם. .... לאחר מותו נולד בנם זרובבל.

הכאב והאבל על מות אהובה כמעט והכריעו אותה. שום דבר לא הכין אותה לאסון. עם שלושה ילדים ואמא שעליה לפרנס, לא הייתה לאתיופיה ברירה והיא ניסתה להתחיל עסק מזון קטן שלא עלה יפה. בהמשך הפכה מבשלת למירפאה קאופרטיבית של רופאים אך גם שם לא הצליחה להתמיד.  החיים במקומות המוכרים ללא בעלה היו קשים מדי. שנתיים לאחר מותו היא החליטה לתת הזדמנות חדשה לחייה ועזבה לבירה, אדיס-אבבה. קרובי משפחה ארחו אותם לתקופה קצרה ואתיופיה יצאה לעבוד בעבודה היחידה שמצאה, סיקול אבנים לפילוס כבישים. 

בכל אותם שנים ידעה אתיופיה שהיה לה אח מצד אמה שהיה יהודי. לא היה לה קשר איתו והיא לא ידעה שעלה בשנות השמונים לארץ. במקביל גם שמואל חיפש אותה. לאחר שנים של נתק, בדרך לא דרך, נפגשו האחים ונפשם נקשרה. שמואל זועזע ממצבה של אחותו שהייתה צרובת שמש, מלאת פציעות מהעבודה הקשה ונראתה מבוגרת בהרבה מגילה הביולוגי.

שמואל החליט לקח אותה תחת חסותו. בעידודו ובעזרתו פתחה״סלון יופי״ בלב שכונת הפחונים בה היא מתגוררת באדיס. חלל קטנטן צבוע ורוד, 3 מיבשי שער משנות השישים, 2 כסאות ושתי עובדות צעירות. ״ לא ידעתי כלום על ספרות״סיפרה לנו באמהרית,״אבל שמואל אמר שאבחר לי עיסוק שאוהב והמקום הזה עמד להשכרה...״. בתוך חודש וחצי המקום התחיל לעבוד. רוב הזמן העסק שלה מקיים אותם. יש חודשים בהם היא נאלצת להוציא כסף מכיסה כדי לשלם לבנות שקולעות צמות ומורחות לק. אבל היא עצמאית ומצליחה לקיים עצמה בעיר הקשה הזו, את עצמה ואת שלושת ילדיה. 

ציון בתה הבכורה בת 18 לומדת במכללה ומתכננת להיות מנהלת חשבונות, נארדוס האמצעית בת  16 תלמידת תיכון, ואחרון חביב זרובבל הממושקף בן 9 שלא זכה להכיר את אביו. הוא לומד בכיתה ב' מדבר מעט אנגלית ורואה תכניות בטלויזיה הקטנטונת עד כמה שאמא מרשה. לכאורה הכל מוכר גם לנו. זהו, שלא בדיוק. 




כל המשפחה גרה בבית פיצפון של כ-40 מ"ר מעבר למחנה פחונים,  וצריפים כוכיים המשמשים כמכולות, חנות בשר ועוד. בבית חדר מגורים אחד מרכזי ומטבח זעיר. כל הבישול בו נעשה על גבי ריצפת הבטון. שני חדרי שינה קטנים: באחד ישנה הבת הבכורה ובאחר חולקת האם מיטה זוגית עם הבת הנוספת ובנה הצעיר. שרותי בול קליעה יש בחצר מצוידים במקלחת עם מים קרים בלבד. זהו הבית ובו גדלים שלושה ילדים חרוצים, חכמים ותקשורתיים בהוקרת תודה על מה שיש.

בלילה בו התארחנו וישנו אצל אתיופיה, אני על ספת שלושה מושבים ועדי על ספת שני מושבים, התארחה בבית גם חברה במצוקה שהגיע מגונדר לשבוע וכבר חודש שוהה עימם וכן ילדה כבת 10 ממשפחה ענייה יותר המשמשת כעוזרת בית ובתמורה אתיופיה משלמת את לימודיה בית הספר ומספקת לה מזרן לשינה ואוכל.  שמונה נפשות בארבעים מ"ר... תעשו חשבון.

סיפורה של אתיופיה מעורר השתהות והערכה על עוצמתה וחריצותה והיכולת שלה להנחיל ערכי לימוד וחינוך לילדיה למרות התנאים הפיזיים הקשים והטלטלות שידעה משפחתה הקטנה. הסיפור גם חושף מורכבות בקשרי משפחה של יהודי אתיופיה שחיו שם נישאו, הולידו, התגרשו, נישאו שוב, הולידו שוב והיגרו עם חלק מילדיהם למקום אחר. שיברי משפחות ניתקו וננטשו כאשר הגרעין הגדול והחזק הגיע לארץ. הפער הכלכלי בין מי
שנותר למי שהיגר בלט לי בסיפורה של אתיופיה.

02/2014