כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם,
יֵשׁ חֶסֶד הַצְמִיחָה, הַמַקְשִׁיבָה אַךְ פְּנִימָה,
כִּי הַמַקְשִׁיב לַכֹּל אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ כְּלוּם,
רַק הַמַחְרִישׁ הֲמֻלוֹתָיו לְשֶׁמַע הַדְמָמָה
שׁוֹמֵעַ אֶת הַכֹּל וְאֶת כֻּלָם.
חשבתי רבות על מפגש "פריחה" שהתקיים בשישי האחרון וחיפשתי אחר המילים הנכונות לחלוק:
בתפר בין סובלנות לקוצר רוח נמצא נייר סוכריה מרשרש בחלל האולם או רחש לעיסות הפופקורן בסרט.
בתפר בין חמלה לאדישות עומדים מושגים ומילים המשמשות עלה תאנה: עניי עירך, אחריות ממשלתית, דעות פוליטיות.
בתפר בין החברות האישית למעורבות חברתית עמדתי ביום שישי האחרון במיפגש פריחה:
אורלי חברתי היא שמאלנית. בעיניי חלקנו היא אולי שמאל קיצוני, לאחרות היא נראית מאוד פוליטית, תל-אביבית.
היה קשב רב כשאורלי דיברה וסיפרה איך אביה המאמץ לימד אותה חזור והלוך את שני הבסיסים של חייה:
"תגידי את האמת" ..האמת שלך, ו"תהיי בן-אדם".
היה קשב רב כשאורלי סיפרה איך אחרי שנים של נוכחות בהפגנות השמאל, הפגנה אחת, שלט פרובוקטיבי וצילום הביאו למפגש אישי וליוזמה ששואבת כרגע את מירב זמנה ומשאביה המועטים.
היה רחש כשאורלי הביאה נתונים שלא אהבנו לשמוע. "הנתונים שלה לא נכונים" אמרה לי משהי אחר כך,
ואנחנו הרי כבר מזמן למדנו שכל המספרים אינם מוחלטים ותלויים בשיטות מדידה וחישוב ובעצם,
בהקשרו של הבוקר זה הנתונים המספריים לא באמת היו רלונטיים, ובזה קצת התבלבלנו. כולנו.
הסיפור של "מרק לוינסקי" אשר ניכתב עי שני אזרחים שנפגשו בהפגנה של השמאל. עוד הפגנה אחת מני רבות שהיו ועוד יהיו, הוא סיפור פשוט של בחירת האזרח לפעול, לעשות מעשה. להיות בת או בן אדם וללכת עם האמת שלנו.
רוב חיינו אנחנו צופים מהצד, מגיבים בהינהון, בכתיבה, במילה. רוב חיינו אנחנו בוחרים באי-מעשה מכל הסיבות הנכונות והלא נכונות שיש. אנחנו מפיצים סרטוני שיטנה משעשעים במחשב ושוכחים איך ציירו את סבינו עם זקנקן מחודד ואף ארוך, ומלווים את זה במשפטים כמו " מעולה! אמיתי מציאותי ומשעשע עד שבא לבכות." אבל שוכחים שכשהעברנו הלאה הפצנו שינאת אדם, גזענות ורוע.
אנחנו עושות את זה כלפי עצמינו, הנשים, כמעת בכל יום אני מקבלת מילים עוברים המציגים נשים בחיפצון, בהתנשאות ובטימטום, אנחנו מתיחסים כך להומוסקסואלים ושאר מיעוטים ועכשיו גם כלפי השחורים שנוכחותם במדינה מאיימת עלינו ועל הדמוגרפייה שלנו.
רוב חיינו אנחנו צופים באחר בפחד, בדאגה, בהיסוס, בהשתהות בזרות. האמן הדרום אפריקאי ויליאם קנטרידג' עוסק בכך ברוב עבודות הרישום/מחיקה והוידאו שלו. האחר תמיד מאיים על מי שאני, על מקומי, פרנסתי ובני ביתי. זו הייתה גם החרדה של הגרמנים בגרמנייה הנצית, ושל הארופאים בכלל. ואנחנו, מה יעשה אותנו שונים?
מעניין לקרוא מהו המודל שלפיו מעניקים במהלך השנים את אות "חסיד אומות עולם" -
"חסידי אומות העולם השתייכו לכל שכבות האוכלוסיה. היו בהם נוצרים מכל הכנסיות והכתות, מוסלמים, בני דתות אחרות ואנשים חילוניים; גברים ונשים מכל הגילאים. הם הגיעו מכל השכבות החברתיות, ובהם משכילים וחסרי השכלה, אנשי ציבור לצד מנהיגים ודמויות ידועות בחברה, עירוניים ואיכרים, מכל קצוות אירופה ומכל המקצועות. היו להם מניעים וסיבות שונות שבגללן סיכנו את חייהם למען הצלת יהודים: יחסי שכנות טובים בינם לבין היהודים טרם המלחמה; מחאה נגד הנאציזם ; מניעים הומניטריים של עזרה לאדם בצרה; שליחות דתית, שמירה על ערכי המוסר והאנושיות.
אזרחים מקומיים רבים באירופה סיכנו את נפשם למען הצלת יהודים. " [ויקיפדיה, ערך חסידי אומות עולם]
גם אם אורלי וחבריה אולי אינם מסכנים את חייהם בעוזרם לפליטים אין ספק שהם חשופים להתקפות, לחרמות ולגינוי מצד רבים מאיתנו שאינם רואים את המעשה באור ההומני שלו.
מעבר לכל דבר אחר "מרק לוינסקי" הראתה שאפשר להתנהל בישראל 2012 גם אחרת!
המסר הוא מעבר למעשה שהיא וחבריה עושים, מעבר לסיפור הספציפי של הפליטים האפריקאים.
המסר שלהם הוא האומץ והנחישות לקום ולעשות מעשה, להיות בני אדם ולראות באחרים, גם אם הם שחורים ולא יהודיים כמוני וכמוך, בני אדם הזכאים למחוות של הומניות, לקערת מרק ביום.
כָּתְלֵי בֵּיתִי
כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם,
יֵשׁ חֶסֶד הַצְמִיחָה, הַמַקְשִׁיבָה אַךְ פְּנִימָה,
כִּי הַמַקְשִׁיב לַכֹּל אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ כְּלוּם,
רַק הַמַחְרִישׁ הֲמֻלוֹתָיו לְשֶׁמַע הַדְמָמָה
שׁוֹמֵעַ אֶת הַכֹּל וְאֶת כֻּלָם.
כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם,
הֵם עֲצִימַת-עֵינָיו שֶׁל הָרוֹאֶה דָבָר עַד תֹם;
כִּי הָרוֹאֶה הַכֹּל אֵינוֹ רוֹאֶה מְאוּמָה,
רַק הַצוֹפֶה אֶל הָאֶחָד-וְאֵין-בִּלְתוֹ
זוֹכֶה לִרְאוֹת כָּל הַדְבָרִים כֻּלָם.
כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם,
הֵם סוֹד הַהִתְגַלוּת לוֹמַר בְּאֵין מַכְלִים;
כִּי הַדוֹבֵר בַּשַׁעַר אֵינוֹ דוֹבֵר לְאִישׁ,
וְהַסָחִים טַנְדוּ סָחִים אַךְ זֶה לָזֶה,
רַק הַמֵסִיחַ עִם נַפְשׁוֹ מֵסִיחַ עִם כֻּלָם.
כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם.
אברהם שלונסקי
בתפר בין סובלנות לקוצר רוח נמצא נייר סוכריה מרשרש בחלל האולם או רחש לעיסות הפופקורן בסרט.
בתפר בין חמלה לאדישות עומדים מושגים ומילים המשמשות עלה תאנה: עניי עירך, אחריות ממשלתית, דעות פוליטיות.
בתפר בין החברות האישית למעורבות חברתית עמדתי ביום שישי האחרון במיפגש פריחה:
אורלי חברתי היא שמאלנית. בעיניי חלקנו היא אולי שמאל קיצוני, לאחרות היא נראית מאוד פוליטית, תל-אביבית.
היה קשב רב כשאורלי דיברה וסיפרה איך אביה המאמץ לימד אותה חזור והלוך את שני הבסיסים של חייה:
"תגידי את האמת" ..האמת שלך, ו"תהיי בן-אדם".
היה קשב רב כשאורלי סיפרה איך אחרי שנים של נוכחות בהפגנות השמאל, הפגנה אחת, שלט פרובוקטיבי וצילום הביאו למפגש אישי וליוזמה ששואבת כרגע את מירב זמנה ומשאביה המועטים.
היה רחש כשאורלי הביאה נתונים שלא אהבנו לשמוע. "הנתונים שלה לא נכונים" אמרה לי משהי אחר כך,
ואנחנו הרי כבר מזמן למדנו שכל המספרים אינם מוחלטים ותלויים בשיטות מדידה וחישוב ובעצם,
בהקשרו של הבוקר זה הנתונים המספריים לא באמת היו רלונטיים, ובזה קצת התבלבלנו. כולנו.
הסיפור של "מרק לוינסקי" אשר ניכתב עי שני אזרחים שנפגשו בהפגנה של השמאל. עוד הפגנה אחת מני רבות שהיו ועוד יהיו, הוא סיפור פשוט של בחירת האזרח לפעול, לעשות מעשה. להיות בת או בן אדם וללכת עם האמת שלנו.
רוב חיינו אנחנו צופים מהצד, מגיבים בהינהון, בכתיבה, במילה. רוב חיינו אנחנו בוחרים באי-מעשה מכל הסיבות הנכונות והלא נכונות שיש. אנחנו מפיצים סרטוני שיטנה משעשעים במחשב ושוכחים איך ציירו את סבינו עם זקנקן מחודד ואף ארוך, ומלווים את זה במשפטים כמו " מעולה! אמיתי מציאותי ומשעשע עד שבא לבכות." אבל שוכחים שכשהעברנו הלאה הפצנו שינאת אדם, גזענות ורוע.
אנחנו עושות את זה כלפי עצמינו, הנשים, כמעת בכל יום אני מקבלת מילים עוברים המציגים נשים בחיפצון, בהתנשאות ובטימטום, אנחנו מתיחסים כך להומוסקסואלים ושאר מיעוטים ועכשיו גם כלפי השחורים שנוכחותם במדינה מאיימת עלינו ועל הדמוגרפייה שלנו.
רוב חיינו אנחנו צופים באחר בפחד, בדאגה, בהיסוס, בהשתהות בזרות. האמן הדרום אפריקאי ויליאם קנטרידג' עוסק בכך ברוב עבודות הרישום/מחיקה והוידאו שלו. האחר תמיד מאיים על מי שאני, על מקומי, פרנסתי ובני ביתי. זו הייתה גם החרדה של הגרמנים בגרמנייה הנצית, ושל הארופאים בכלל. ואנחנו, מה יעשה אותנו שונים?מעניין לקרוא מהו המודל שלפיו מעניקים במהלך השנים את אות "חסיד אומות עולם" -
"חסידי אומות העולם השתייכו לכל שכבות האוכלוסיה. היו בהם נוצרים מכל הכנסיות והכתות, מוסלמים, בני דתות אחרות ואנשים חילוניים; גברים ונשים מכל הגילאים. הם הגיעו מכל השכבות החברתיות, ובהם משכילים וחסרי השכלה, אנשי ציבור לצד מנהיגים ודמויות ידועות בחברה, עירוניים ואיכרים, מכל קצוות אירופה ומכל המקצועות. היו להם מניעים וסיבות שונות שבגללן סיכנו את חייהם למען הצלת יהודים: יחסי שכנות טובים בינם לבין היהודים טרם המלחמה; מחאה נגד הנאציזם ; מניעים הומניטריים של עזרה לאדם בצרה; שליחות דתית, שמירה על ערכי המוסר והאנושיות.
אזרחים מקומיים רבים באירופה סיכנו את נפשם למען הצלת יהודים. " [ויקיפדיה, ערך חסידי אומות עולם]
גם אם אורלי וחבריה אולי אינם מסכנים את חייהם בעוזרם לפליטים אין ספק שהם חשופים להתקפות, לחרמות ולגינוי מצד רבים מאיתנו שאינם רואים את המעשה באור ההומני שלו.
מעבר לכל דבר אחר "מרק לוינסקי" הראתה שאפשר להתנהל בישראל 2012 גם אחרת!
המסר הוא מעבר למעשה שהיא וחבריה עושים, מעבר לסיפור הספציפי של הפליטים האפריקאים.
המסר שלהם הוא האומץ והנחישות לקום ולעשות מעשה, להיות בני אדם ולראות באחרים, גם אם הם שחורים ולא יהודיים כמוני וכמוך, בני אדם הזכאים למחוות של הומניות, לקערת מרק ביום.
כָּתְלֵי בֵּיתִיכָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם,
יֵשׁ חֶסֶד הַצְמִיחָה, הַמַקְשִׁיבָה אַךְ פְּנִימָה,
כִּי הַמַקְשִׁיב לַכֹּל אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ כְּלוּם,
רַק הַמַחְרִישׁ הֲמֻלוֹתָיו לְשֶׁמַע הַדְמָמָה
שׁוֹמֵעַ אֶת הַכֹּל וְאֶת כֻּלָם.
כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם,
הֵם עֲצִימַת-עֵינָיו שֶׁל הָרוֹאֶה דָבָר עַד תֹם;
כִּי הָרוֹאֶה הַכֹּל אֵינוֹ רוֹאֶה מְאוּמָה,
רַק הַצוֹפֶה אֶל הָאֶחָד-וְאֵין-בִּלְתוֹ
זוֹכֶה לִרְאוֹת כָּל הַדְבָרִים כֻּלָם.
כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם,
הֵם סוֹד הַהִתְגַלוּת לוֹמַר בְּאֵין מַכְלִים;
כִּי הַדוֹבֵר בַּשַׁעַר אֵינוֹ דוֹבֵר לְאִישׁ,
וְהַסָחִים טַנְדוּ סָחִים אַךְ זֶה לָזֶה,
רַק הַמֵסִיחַ עִם נַפְשׁוֹ מֵסִיחַ עִם כֻּלָם.
כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם.
אברהם שלונסקי