יום הזיכרון-עצמאות שלנו, מערבב עצב ושמחה, מוות וחיים. כבת להורים מהגרים הצבא לא היה חלק מחיי הילדות שלי ולא היו סביבי קרובי משפחה או חברים שהצבא והשכול היו חלק מהמעגל שלהם. רק בבוא הזמן, בשנות העשרים המאוחרות שלי כשקשרתי נפשי וחיי בשחר בנזוגי, הבנתי שנכנסתי למעגל פנימי יותר של האמירה הזו. 

דודו פרנקל, שהיה אחיו הקטן של חמי, נהרג במלחמת יום-כיפור. אשתו רחל שהייתה בהריון מתקדם ילדה את שי בנו שהיום הוא אב לשלושה.  לאחרונה סיפרה לי רחל שבכל השנים שלאחר מותו בגיל 23 של דודו, היא הרגישה צורך "לפצות" את הוריו בילדיה. "מה הוא כאבי לעומת כאבם?" שאלה. שי שנולד סמוך למותו של דודו והיה בנו הביולוגי וגם תמי ויעל שנולדו בהמשך לרחל ולשוקי בנזוגה החדש, היו נכדים- במלוא מובן המילה ובמלוא עוצמת האהבה וההשקעה- להורים השכולים רבקה ויצחק. רחל הייתה המודל הראשון שלי להתמודדות אמיצה עם אובדן ולבחירה להביט לחיים בעיניים גם אם הן מוצפות בדמעות.

את ארנה וצביקה לופט הכרנו בשנות העשרים לחיינו: זוג גברים צעירים שמשרתים ביחד בטייסת קובעים לסרט ברבעיה. אחרי דקות ספורות של הכרות, נפשן של שתי הנשים נקשרות לנצח. מוכר, נכון? במהלך שנות הכרותינו היו לנו תקופות צפופות יותר: ימי תל-אביב העליזים, לידת ילדינו הבכורים שהייתה כמעת סימולטנית והתרחשה בימי מלחמת המפרץ כשברמת גן -שם אנחנו גרנו- נפלו טילים  בעוד במצפה רמון  (לשם ברחנו עם יותם הפעוט, לביתם של ארנה וצביקה ואוטוטו איה] אפילו לא הייתה אזעקה. היו גם תקופות בהם המרחק הפיזי השפיע על איכות ותדירות הקשר. לא היינו חלק משמעותי בשמחות התרחבות משפחתם עם לידת מיקה ואחר כך הצטרפותה של יולי, ולא הייטבנו לגשר על המרחק בין אלון הגליל ומצפה רמון.

עם חזרתנו מבוסטון לארץ ושובם של ארנה וצביקה משליחות בוושינגטון, התחזקו שוב הקשרים בין המשפחות. לא העלנו על דעתנו עד כמה קרובה הפרדה מצביקה ולא ניצלנו את הזמן. צביקה, האיש של אורנה ואבא של איה, מיקה ויולי נהרג בהתרסקות מסוקו בזמן מלחמת לבנון השנייה, 24 יולי 2006.

ארנה נשארה מרוסקת, כעוסה על צביקה ש"נטש" אותה ואת הבנות, מבוהלת. בזמן השבעה, מנהג יהודי עתיק ומופלא, הוצף הבית באנשים, סיפורים, חום ואהבה. בזמן השבעה ארנה לקחה החלטות שילוו אותה בדרך החתחתים שציפתה לה. היא החליטה שהיא לא תהיה "אלמנה שחורה", שבנותיה לא תתקבענה בעולמן כ"יתומות". היא החליטה, למרות כל העצות האוהבות של החברות לדבוק בהחלטתה -אשר נלקחה רגע לפני האסון- לנטוש את עבודתה במערכת החינוך לטובת עיסוק בצורפות שעד אז היה רק תחביב. "אין לי כוחות לילדים של אחרים, עלי לדאוג לבנותינו" היא אמרה, ועשתה.

עוד במהלך השבעה ארנה השביעה אותנו, חברותיה, שנהיה עבורה בעצב אבל גם בשמחות. "פעם בשנה חופשה בחו"ל" היא אמרה "עם לא עם צביקה אז לפחות עם אחת מכן" ושק הדמעות היה שוב מתפרץ. היא סבלה וכאבה את כאבה שלה, את בנותיה שאיבדו את אביהן, את עוצמת הכאב של הוריו של צביקה. בכל הכאב הזה, היה לה ברור שעליה להתרומם כעוף החול, אם לא למען עצמה, למען בנותיה.

בחודשים שעברו מאז נפל צביקה עקבתי ממרחק אחר ההתמודדות שלה ושל הבנות, עם ההעדר הנורא וגם עם הסטאטוס החדש שנכפה עליהן.  ספרה של תמר גרנות "אבדן, השפעותיו וההתמודדות עמו" היה לי כתנ"ך. קראתי את רובו, סימנתי במדגיש צהוב ועקבתי אחרי שלבי ההשלמה והקימה מהשבר הנורא, לראות, לשמור -בלי לפלוש-  שארנה איננה מדלגת על שלבים וגם לא טובעת ביניהם. "התגברות שאינה מלווה בעימות עם הקושי הריגשי, תיפקוד והתארגנות מחדש שלא קדמה להם קבלת האבדן והניתוק - הם עשייה שאין מאחוריה הפנמת משמעות האבדן, ולכן דינם כדין  בית שנבנה ללא יסודותיו." [שם, עמ' 47] כותבת גרנות.

הבנות, איה מיקה ויולי שהיו אז בנות 12,15, 7 [בהתאמה] ידעו שבבית שלהן מותר לבכות אבל גם מותר לצחוק, להשתולל, לספר בדיחות שחורות ולהביא חברות וחברים. בית הקברות הקרוב כל כך לבית היה המפלט של ארנה, בעיקר שלה, אבל הבית המשיך לשקוק חיים, פעילות ושמחות קטנות כגדולות. הוריו של צביקה, תלמה ואלי, מקיבוץ ראש הנקרה, היו מאז ומעולם משמעותיים באופן מיוחד לחייה. כל משפחתה של ארנה חיה בארה"ב ולכן ה"לופטים" הפכו למשפחתה הישראלית. נפילתו של צביקה עיגנה את הקשר הזה על כל מורכבותו. למרות זכרו של צביקה ומקומו בחייה של ארנה, האלמנה, ידעה תלמה תמיד לעודד, לתמוך ולחבק את מסעה של ארנה לחיים מלאים, לזוגיות, לאושר. 

החיים מורכבים. לא תמיד פשוטים ולגמרי לא חד מימדים, אבל דווקא בערב יום הזיכרון, הערב הזה שמוקדש לכל אותם שאבדו לנו לתמיד והשאירו פה פצע פעור וגעגוע ללא מענה, דווקא בערב זה אני בוחרת להצדיע לשתי נשים, אלמנות, אשר לימדו אותי שעור בהתמודדות ובבחירה לחיות את החיים, עם דמעות בעיניים וצחוק על השפתיים ולאמר,לעצמן, ילדיהן וסביבתן כי עוד יבואו ימים מפויסים. 




* ביום השנה לנפילתו של צביקה, ערכנו ארנה, אורלי [סטודיו אור] ואני את החוברת לזכרו. רצינו לחגוג את חייו המלאים והמאושרים למרות העצב על מותו בגיל 42. חשבנו שנכון להתחיל מהקטנה שבבנותיו דרך הוריו, אשתו, אחיו, משפחתה של ארנה, חבריו מן הצבא בו בילה את מירב שנותיו ולסיים דווקא בילדותו בקיבוץ ראש הניקרה. החוברת מצורפת בקובץ PDF נפרד [הקובץ כבד, יש לחכות עד שיטען במלואו].

* האמנות כמו גם הכתיבה הפכו חלק מתהליך הריפוי של ארנה ושל איה, מיקה ויולי. מצרפת דברים שכתבה מיקה במלות שלוש שנים לנפילתו של צביקה.

* קדיש היא אולי התפילה היהודית המורכבת ביותר למי שמרגיש עצמו חילוני. מילות התפילה לא התנגנו על שפתיהם של תלמה, אלי וארנה.לקראת יום השנה השני, בקשה המשפחה מביני תלמי מקהילת "ניגון הלב" לכתוב מעין קדיש אישי על צביקה. מצורף בקובץ וורד.

* בחרתי לקרוא לפוסט כשם שירה וסיפרה של דליה יאירי, אף היא אלמנת צה"ל, שהייתה נשואה לעוזי יאירי שנהרג בשנת 1975 בפריצה למלון סבוי בתל-אביב.

*בגלריה מצורפות עבודות אמנות מתערוכות הגמר של איה, מיקה ויולי