הוא היה שואל במבטא צרפתי כבד ועם פני ילד מחייכות, מקשיב רוב קשב ולא מבין דבר!
הוא מעולם לא למד עברית הדוד שלי, האח הצעיר של אבא, אבל היה אלוף העולם במשפטי חיזור חסרי בושה שכוונו בעיקר לבחורות ישראליות "תני לי משיקה?!", "אני רוצה להכיר אותך", "את יפה מיאוד מיאוד!".

אני זוכרת את מראהו, כילדה, ארוך ודקיק כגבעול, מגיע לבוש לבן: חליפה לבנה, חולצה לבנה ונעליי בד לבנות. יורד במורד הכביש הסלול חלקית, המבוצבץ לעיתים, בדרך לבית שלנו בבלפוריה. תיק קטנטן של בגדים ותיקייה ענקית של "עבודות האמנות שלו" מתחת לזרוע. הזרוע השניה נסתיימה בבחורה מהממת אותה פגש לפני רגעים ספורים וכבר היא פה, אצלנו, איתו. היום, זה לא היה עובר את מסך התקינות הפוליטית מגדרית, אבל בשנים שבהם הוא היה גבר צעיר, דוד שרליי הפיל בקסמו נשים רבות שחלקו עימו את יצועו ואת ביקוריו בארץ. לזכותו יאמר שעם רובן נשאר בידידות גם אחרי ולזכות אימי ושאר גיסותיו יאמר שהן קיבלו אותן בסבר פנים וטיפלו בלבבות שבורים כשהוא דילג לו הלאה. 

גם היום בגיל 67 הוא לא נשאר זמן רב לבדו כשהסתיימה מערכת יחסים של עשור ובביקורנו זכינו לפגוש בחברתו החדשה, יהודיה-ישראלית-צרפתיה, מקסימה ומאוהבת. כשמדברים על מחזרים סידרתיים, על גברים המפזרים אבקת קסמים סביבם, על גברים שופעי ידע, סיפורים ואהבת נשים, מדברים על דוד שרליי.

מאז ומעולם החשיב עצמו כאומן. למחייתו הקים סטודיו לעיצוב גרפי עם אם שלושת ילדיו [המקסימה!] וראה ברכה בעבודתו ובעסקיו. להנאתו הקים וניהל עשר שנים אולם מופעים מתחת לביתו ואירח בו זמרים ונגנים, הדריך פרטיים וקבוצות בפירצה שאהבתו אליה ואל אמניה לא יודעת שובע וגבול וצייר. תמיד צייר.

כיום, כפנסיונר הוא מלמד ציור, בעיקר נשים מבוגרות, ועובד על ה"תערוכה הבאה". כשאני כותבת "עובד" אני מתכוונת לכך בכל כובד משקלה של המילה. שעות על גבי שעות הוא משקיע בסידרת ציורים העשויים מנקודות קטנטנות של רפידוגרף על גליונות נייר שחלקם גדולים ממטר. הסדרה הנוכחית תכלול פורטרטים משפחתיים וכאלו של דמויות ידועות וגם, כתמיד, מחוות לאמני איטליה הקלסית. באמנותו כמו בחייו הוא מפלרטט בין סגנונות, חומרים, תקופות ומצעים... הכל משחק, הכל מלווה בשמחת חיים וצחוק מתגלגל. ילד ניצחי.

שרליי היה התינוק של סבתא קלריס. כשנולד, אחיו הגדול אדגר ז"ל שהיה גדול ממנו ב-23 שנים כבר היגר לפריז והוא פגש בו רק כשהיה נער צעיר. בגיל 8 נשלח לחיות אצל האח השני, פייר [אצלו ביקרנו], כדי להצילו מהמלחמה שהתנהלה באלג'יריה ורק שנתיים אחר כך חברו אליו הוריו בצרפת. גם בצרפת חיו סבי וסבתי בדלות רבה... הם התפרנסו בדוחק.  

בגיל 59 בשנת 1966 הפך סבי, כתוצאה מאירוע לבבי, למשותק בחצי גופו השמאלי. במשך 16 השנים הבאות, עד יום מותו, טיפלה בו סבתי ימים כלילות באהבה וסבלנות רבה. הוא הלך עם מקל הליכה עבה, דיבר חלקית ולימים חדל מלדבר והיה מתפלל בלבד, ימים שלמים. לצערי, בזכרונותי היה מאז ולתמיד איש גדול מימדים, נכה, לא תקשורתי. התמונות שהועלו בפוסט הראשון וסיפורי הדודים מעלים אב מחנך קשוח אך מלא חכמה ושמחת חיים.

אבי, להבדיל מאחיו, ב-1960 כשסיים את השרות הצבאי שלו בצבא אלג'יר, עבר בצרפת להפרד ממשפחתו והמשיך ישירות לארץ לקיבוץ חניתה. הם השתקעו בצרפת, בעוד הוא ואחיו ג'ימס, הציוניים, התחילו בקיבוץ והמשיכו אבי דרך כרמיאל    [3 שנים] למושב בלפוריה וג'ימס לכרכור [בשלב מאוחר יותר אחרי שנות חניתה רבות]. בני הדודים האהובים [אמנון ורחמים] ומשפחותיהם נשארו בקיבוץ חניתה, שהיה עבורי בנערותי מושא הערצה וכמיהה. החיים שם נראו לי אלפי מונים מענינים, חופשיים ויפים מאלו שחוויתי בכפרי הקטן, בלפוריה, ומגורי בני כתתי ב"נעורים" בלי הורים צמודים הציתו את דמיון בת הכפר שהייתי. כנראה בצדק.
15/04/2017