03. אחת משבעה!

החלק השלישי והאחרון במסעינו לקח אותנו לרובע השבע-עשרה בפריז. אזור בורגני, נקי ושקט יחסית. פריז של 2017 רועשת, מלוכלכת, מלאת כרזות טרום-בחירות וגרפיטי.

ברובעים רבים שלה, העיר צפופה למדי ומוצפת במהגרים מכל קצוות העולם. חלק מאוכלוסיית המהגרים התאקלמו מכבר ומתגוררים בחלקים הזולים יותר של העיר ופרווריה, ואת האחרים ניתן לראות מתגודדים בפתחי תחנות המטרו ובאיי התנועה של הכבישים המהירים, מתגוררים באוהלים מרוטים, שורדים. 

לאלו גם לאלו לא הייתה נוכחות בשכונה בה מצאנו לנו דירת Air b&b קטנה ונקיה. מאפיות פריזאיות קלסיות הפיצו ניחוחות של קרואסוני חמאה וטארט פירות, בוטיקים יקרים, חנויות פרחים ומזון, בתי מרקחת מצוחצחים וגינה קטנה ומדוגמת שבליבה אגם מלא ברווזים בשלל צבעים. הרובע השבע-עשרה התברר כפריז האריסטוקרטית במיטבה.           מלבד האמנות שיצוגיה נעדרו ממנו. 
אוולין הצעירה ואמה, סבתא קלריס שלי
אולין, אחותו היחידה של אבי - הבת היחידה לששת אחיה ומשוש ליבה של סבתי - הגיעה מביתה, שבדרום צרפת, כדי לפגוש את אחיה הלל. כולה אהבה, חום והתלהבות אך גם דמעות,  רגישות ופגיעות רבה.

חיים לא פשוטים היו לה לדודתי האהובה. כיד ימינה של סבתי היה עליה לעזור תכופות בענייני הבית, בנוסף, כמובן, לשיגרת  הלימודים. בת 14 היא יצאה מבית הספר בדרכה הביתה. לפתע מצאה עצמה מוקפת בנערים אלג'יראים מוסלמים שהחלו מכים אותה מכות נמרצות ששברו כמה משיניה. למזלה הדוד, אח של סבא, יצא מעבודתו כשהוא נשען על כן ההליכה שלו. בראותו את הסצנה הקשה הבריח את השבאב בעזרת המקל ופינה את אולין המדממת לביתו ומשם לבית החולים. אולין מספרת שכשנודע הדבר לאביה הוא רתח והחזיר מנה אפיים לחלק מהנערים. 

באופן מפתיע או שלא [?] אולין ושרלה, הצעיר ממנה בשנים בודדות, אינם זוכרים את ההתלבטויות והמתח שקדם לעזיבת קונסטנטין שבאלג'יר לטובת המסע לצרפת.

 אולין עם אחיה, אבא שלי הלל, פריז 2017כשאני חושבת על המהלך שעשו, עולה בדמיוני סצנת הפתיחה של הסרט הלואי ביום ראשון* Insh'Allah  Dimanche של הבמאית האלג'ירית ימינה בן-גיגי והשיר קורע הלב של הזמר אידיר, אלג'ירי  קבילי מההרים, מתנגן ומעלה דמעות. להבדיל מהיהודים שהגרו מטעמים פוליטיים, הסרט מספר על הגירת האלג'ירים המוסלמים לצורך תעסוקה ואיחוד משפחות. אך הוא מביא תמונה נאמנה מנקודת מבט נשית, של הקריעה ממולדת מוכרת ואהובה לטובת הלא ידוע, והקושי להתאקלם בתרבות חדשה. 

בצרפת החלו סבא וסבתא וילדיהם הצעירים את דרכם בעירה קטנה. שניים מהאחים הגדולים כבר חיכו להם בפריז וסביבותיה ושניים אחרים [אבי בכללם] היו בשרות בצבא אלג'יר. במהלך הזמן כשהתחילו לחסוך מעט מעבודתם, גם סבא וגם אולין באותה חברת ביטוח גדולה, עברו לדירה בשכונת סנט-דניס בה חייתה סבתי עד סוף ימיה כמעט. גם פה, כבקונסטנטין, הם ניהלו שכנות ניפלאה של מוסלמים ונוצרים, ילידי צרפת ומהגרים כאחד.

לימים התחתנה דודה אולין עם מורה בבית ספר, ועברה לגור באזור הריבירה הצרפתית כשהיא משתכרת כמזכירת בית הספר בה לימד ואותו ניהל בעלה. שני בנים נולדו לה. לאחר משבר קשה וגרושים מכוערים היא מצאה עצמה רחוקה מבני השפחה בפריז, מגדלת אותם לבדה במאמצי קיום עצומים!

רויטל, בתו של דוד אדגר ז"ל, זכתה באות לג'יונר הכבוד על  LAUREN VIDAL חברת הביגוד שהקימה עם ג'ק בעלה שני בניה של אולין, רכשו הצלחה אקדמאית והצליחו מקצועית מאוד והצעיר שבהם הוא הד"ר הראשון והיחיד עד כה במשפחתינו, ד"ר לאנתרופולוגיה. בחינה מעמיקה של עץ המשפחה, עליו אספר בפוסט המסיים, מעידה כי מדור לדור משפחתינו מתעצמת הן במספר הפריטים שבה והן בעיסוקים ובהשכלה. ערב ביקורינו בצרפת, קרובי המשפחה שחיים עדיין בצרפת, חוששים מן הבחירות לנשיאות המדינה ביום שני הקרוב ומתפללים שלא תבחר המועמדת הימנית הקיצונית מארי לה-פן ושהחיים בצרפת יחזרו להיות מתונים ורגועים כשהיו, ללא פיגועים טרוריסטיים עקובים מדם ועם פחות כניסת מהגרים. כטבעם של בני האדם, הם הספיקו לשכוח שאף סבי והוריהם היו רק לפני רגע מהגרים, שברחו ממלחמת האזרחים באלג'יריה וחיפשו את מזלם במדינה הסוציאליסטית ביותר באירופה, והצליחו להפוך ליקיריה. 
22/04/2017

* אפשר לקפוץ ל 01:00
לראש הדף
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה