בשיא חומו של אוגוסט נפרדתי מאמא שלי , שוש רוז לוין תלמי, בת 87.5 במותה. הפרידה לוותה בהקלה גדולה ובתחושה שאלו לא החיים שהיא רצתה בהם והמוות קסם לה יותר כבר זמן מה. 

מבחינה אישית נפרדתי ממנה כבר לפני שנים לא מעטות כשהבנתי שבאיזשהו גיל מותר לאישה, לי, להפסיק לשאת אשמה מול אמה. שמותר ליצר מרחק כלשהו לסגור את הלב, להשמר מחיצים שפוגעים גם אם לא נורו בכוונת זדון.

קשה היה לי להפנים שלא תמיד שוררת אהבה בין הורה ובן/בת בבגרותם, שתחושות קשות יכולה לנבוע ממילים לא רק  מג׳סטות פיזיות,  ושלקרבה כמו לאהבה פנים רבות.

אמא עברה חיים מלאים אחרי ילדות לא פשוטה בפריז הכבושה וללא אם. היא הצליחה למרות הכל להרים משפחה ובית לתפארת ולגדל ארבעה ילדים נהדרים. בשנים האחרונות לחייה הכעס השתלט על כל חלקה טובה, כיסה את הרוך שהיה בה, העלים שאריות של הומור, ויצר תסיסה בלתי פוסקת עם פיצוצים והתפרצויות חוזרים ונשנים. כבת בכורה, קיבלתי את  רוב האש. אולי זה לא מדוייק אבל שלושת אחיי הגיבו אחרת. הם המשיכו לאהוב אותה עד יומה האחרון, אני פחות.

רק בתום השבעה, יכולתי להזכר גם בטוב שהיה בילדותינו ואפילו בשנים הראשונות בהם גידלנו את בכורינו. מתי בדיוק התחיל השינוי אינני יודעת, אבל הוא התרחש, והלבה שהתפרצה כיסתה אצלי את כל זכרונות העבר. לקח לי כמעת 60 שנה להגיע להבנה שעל אף שאני יצוקה בדמותה, התפתחתי לכיוונים אחרים ואת החשבון שלי עם חולשותי אני עושה מול עצמי, לא מולה.

ההפרדה הזו, שגם לה אין נקודת התחלה ברורה בזכרוני, הכניסה אותי לשקט ושלמות ועזרה לי לצלוח את שנות ההזדקנות האחרונות שלה כמו גם את חדשי מחלה האחרונים. לא נעלמתי לה, המשכתי ללכת לבקרה, אבל במינונים נמוכים יותר, ולא לבד. שמחתי שהספקתי לחזור מארה״ב, להיות לצד מטתה עוד כמה פעמים, ולהכין את עצמי לסוף.
כן, אני עצובה מאוד, כן אני דומעת לפרקים, אבל אני חווה גם תחושת הקלה עצומה ומקווה שגם אימי, באשר היא.
~~~~~~~~~~~~~~
כתבתי את הפוסט הזה, ופרסמתי אותו בפייסבוק, כשהבנתי במהלך השבעה עד כמה אין לגיטימציה לקול מורכב, מתחשבן, כעוס או פגוע, בנושא יחסי אמהות בנות. אני מצרפת, בעילום שם, כמה מהתגובות שקיבלתי בפרטי.