שאלה שלא תמיד יש לי עליה תשובה ברורה; חלק גדול מהכתיבה הוא מעין תרפיה אישית, חלק אחר מהמילים מקוות למצוא להן אוזניים אוהדות, קשובות ורגע של סבלנות בלב הקורא/ת. אבל יש פוסטים שהכתיבה שלהם מלווה בשאיפה או אפילו אמונה שיגיעו לכתובתם האמיתית...
כך היה כשבחרתי בהתרגשות גדולה את עו"ד רונית עמיאל כגיבורת חנוכה תשע"ב שלי. עבר שבוע, עברו שבועיים מאז עלה הפוסט לאוויר ואז בצהרי יום הטלפון מצלצל:
"שלום, זו עדית?"
"מדברת!"
"מדברת רונית, רונית עמיאל" היא אמרה.
"מי?" שאלתי בסניליות.
"זאת עדית שגב?" היא שאלה במבוכה
"כן" עניתי בקוצר רוח " אבל מי את?"
"אני רונית עמיאל" היא ניסתה בשנית, "כתבת עלי!"
ואני כמוכת ברק עניתי "אז למה לא אמרת עורכת הדין רונית עמיאל ?!!!"
צחוקה נשמע מעבר לקו והיא אמרה "כי אני קודם כל רונית ורק אחר כך עורכת הדין רונית עמיאל!"
לא הוחלפו עוד מילים רבות בשיחה הזו, היא אמרה לי תודה על מילותיי ואני ברעד והתרגשות נעלמו המילים מפי ורק אמרתי לה תודה בשם נשים רבות על העקשנות שלה שהכניסה את האנס הבכיר ביותר בארץ אל מאחורי סורגי הכלא.
שנייה אחרי שסגרתי את הטלפון, הבנתי שלא שאלתי מי העביר לה את הפוסט, לא לקחתי מייל להוסיף אותה לרשימת התפוצה ובכלל...אולי יכולתי לארח אותה במפגש "פריחה"?
אבל הרגשתי שהמילים שנכתבו הגיעו ליעדן!
ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ב /2012, כתבתי פוסט בשם מלחמת לבנון שלי. סיפרתי שם על צלקת בזכרונותי שקשורה למותו של טייס צעיר מהטייסת בה שרתתי, ישראל שכטר שמו. השנה, הצפתי את הפוסט לעמוד הבית שלי. להפתעתי ולשמחתי הפוסט מצא את דרכו ויצר קשר ביני לבין משפחתו של ישראל שכטר ז"ל. הרגשתי שזכיתי לסליחת האב. נדמה שבתת המודע שלי חיכיתי למחילה הזו 30 שנה! ברשות המשפחה צורפה ההתכתבות בייננו בתגובות שבתחתית הפוסט.
במלאות 40 למלחמת יום כיפור, הוקדש השנה הטקס בכפר-יחזקאל לאחי חמי, דודו פרנקל, שנהרג בתעלה. לקראת הערב פנו מארגני הטקס ובקשו כמה דוברים מן המשפחה.
הצעתי לבני יותם לכתוב על דודו פרנקל ז"ל שהיה דודו של אביו, מנקודת מבט ישראלית של מי שגדל עם דמות שנהרגה כמעט עשרים שנה לפני היוולדו. בסופו של דבר הדברים לא הוקראו בערב הזיכרון. אני מצרפת אותם לזכרו של דודו ובאהבה גדולה לרחל אלמנתו ושי בנו:
דודו, אנחנו מכירים כבר מזמן. 22 שנים. הוא? הוא היה שם גם לפני. אני התחלתי לפקוד את המפגשים רק ב91'. נפגשנו. אני? אני תינוק. הוא? הוא לוח שיש מסיבי.
גדלתי קצת. הפעם הוא כבר פנים. שחור לבן, מעט דהוי אבל בחור מרשים. מתחילות התובנות: על הקבר, לא כ"כ יפה לשבת. וכשבאים לבית הקברות אז כדאי לחבק את סבא קצת יותר מהרגיל. ודודו זה בעצם דוד, דוד שגב. הוא היה שריונר, שבשלב שלי בחיים זה עושה לי קונוטציה ישירה לצב נינג'ה.
עוד טיפה גדל. דודו הוא אח של סבא שוקה, אח של גיורא. דודו היה בעלה של רחל ואבא של שי. דודו נהרג ביום כיפור, הוא היה קצין והיו לו טנקים והוא היה גיבור. אני מתחיל לשאול, ושאלה גוררת שאלה. איפה הוא למד? ומה הוא אהב? ולמה שריון? ואיפה נהרג? ומי הרג אותו? ולמה?
אחרי הטקס, הולכים לארכיון. אני יושב וקורא את דודו, על דודו. 3 עמודים. הוא אהב ביולוגיה וידע את השמות של כל הצמחים והחיות. הוא היה "סוס עבודה" ובא לעזור לסבא וסבתא ברם און, כשרק התחילו לבנות את המשק. דודו נלחם בתעלה. הוא יצא מהטנק לחלץ פצועים מטנק אחר שנפגע ואז נהרג. אבא מספר לי שהוא זוכר אותו. הוא היה בן עשר כשדודו נהרג. הוא זוכר שכילד צייר אותו את דודו על טנק.
ואני גדל וממשיך לשאול, רק שהשאלות משתנות? איך נראתה ההלוויה? והאזכרות הראשונות? גם אז הם הלכו לבית קפה אחר כך?
ומה עם סבא? כמה הוא בכה? ומה עם סבא יצחק וסבתא רבקה ששוכבים שם לידו? ולמה בעצם האזכרה היא לדודו ולא להם? הרי גם הם מתו.
ומה עם רחל? ושי? איך הם כ"כ חזקים? ואיך הוא היא מרגיש אם הוא היה זוכה לראות את נכדיו?
והשאלות נמשכות ונהיות קשות, אז אני כבר לא שואל, לא בקול רם. כמה עצב יש במוות של איש אחד, כמה השפעה. ולמה? למה לעזאזל אני מרגיש גאווה על זה שאח של סבא שלי מת בתעלה. למה זה גורם לי להרגיש שייך יותר, ישראלי יותר.
השנים מתחלפות. אני כבר לא ילד ושי כבר אב לשלושה ילדים. רוב השאלות נשארו ללא תשובות, צפות במציאות הישראלית. שאלות ללא תשובות. זכר של דודו שליווה את חיי מבלי שהכרתיו. יהי זכרו ברוך.
[יותם שגב, אפריל 2013]
"שלום, זו עדית?""מדברת!"
"מדברת רונית, רונית עמיאל" היא אמרה.
"מי?" שאלתי בסניליות.
"זאת עדית שגב?" היא שאלה במבוכה
"כן" עניתי בקוצר רוח " אבל מי את?"
"אני רונית עמיאל" היא ניסתה בשנית, "כתבת עלי!"
ואני כמוכת ברק עניתי "אז למה לא אמרת עורכת הדין רונית עמיאל ?!!!"
צחוקה נשמע מעבר לקו והיא אמרה "כי אני קודם כל רונית ורק אחר כך עורכת הדין רונית עמיאל!"
לא הוחלפו עוד מילים רבות בשיחה הזו, היא אמרה לי תודה על מילותיי ואני ברעד והתרגשות נעלמו המילים מפי ורק אמרתי לה תודה בשם נשים רבות על העקשנות שלה שהכניסה את האנס הבכיר ביותר בארץ אל מאחורי סורגי הכלא.
שנייה אחרי שסגרתי את הטלפון, הבנתי שלא שאלתי מי העביר לה את הפוסט, לא לקחתי מייל להוסיף אותה לרשימת התפוצה ובכלל...אולי יכולתי לארח אותה במפגש "פריחה"?
אבל הרגשתי שהמילים שנכתבו הגיעו ליעדן!
ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ב /2012, כתבתי פוסט בשם מלחמת לבנון שלי. סיפרתי שם על צלקת בזכרונותי שקשורה למותו של טייס צעיר מהטייסת בה שרתתי, ישראל שכטר שמו. השנה, הצפתי את הפוסט לעמוד הבית שלי. להפתעתי ולשמחתי הפוסט מצא את דרכו ויצר קשר ביני לבין משפחתו של ישראל שכטר ז"ל. הרגשתי שזכיתי לסליחת האב. נדמה שבתת המודע שלי חיכיתי למחילה הזו 30 שנה! ברשות המשפחה צורפה ההתכתבות בייננו בתגובות שבתחתית הפוסט.במלאות 40 למלחמת יום כיפור, הוקדש השנה הטקס בכפר-יחזקאל לאחי חמי, דודו פרנקל, שנהרג בתעלה. לקראת הערב פנו מארגני הטקס ובקשו כמה דוברים מן המשפחה.
הצעתי לבני יותם לכתוב על דודו פרנקל ז"ל שהיה דודו של אביו, מנקודת מבט ישראלית של מי שגדל עם דמות שנהרגה כמעט עשרים שנה לפני היוולדו. בסופו של דבר הדברים לא הוקראו בערב הזיכרון. אני מצרפת אותם לזכרו של דודו ובאהבה גדולה לרחל אלמנתו ושי בנו:
דודו, אנחנו מכירים כבר מזמן. 22 שנים. הוא? הוא היה שם גם לפני. אני התחלתי לפקוד את המפגשים רק ב91'. נפגשנו. אני? אני תינוק. הוא? הוא לוח שיש מסיבי.גדלתי קצת. הפעם הוא כבר פנים. שחור לבן, מעט דהוי אבל בחור מרשים. מתחילות התובנות: על הקבר, לא כ"כ יפה לשבת. וכשבאים לבית הקברות אז כדאי לחבק את סבא קצת יותר מהרגיל. ודודו זה בעצם דוד, דוד שגב. הוא היה שריונר, שבשלב שלי בחיים זה עושה לי קונוטציה ישירה לצב נינג'ה.
עוד טיפה גדל. דודו הוא אח של סבא שוקה, אח של גיורא. דודו היה בעלה של רחל ואבא של שי. דודו נהרג ביום כיפור, הוא היה קצין והיו לו טנקים והוא היה גיבור. אני מתחיל לשאול, ושאלה גוררת שאלה. איפה הוא למד? ומה הוא אהב? ולמה שריון? ואיפה נהרג? ומי הרג אותו? ולמה?
אחרי הטקס, הולכים לארכיון. אני יושב וקורא את דודו, על דודו. 3 עמודים. הוא אהב ביולוגיה וידע את השמות של כל הצמחים והחיות. הוא היה "סוס עבודה" ובא לעזור לסבא וסבתא ברם און, כשרק התחילו לבנות את המשק. דודו נלחם בתעלה. הוא יצא מהטנק לחלץ פצועים מטנק אחר שנפגע ואז נהרג. אבא מספר לי שהוא זוכר אותו. הוא היה בן עשר כשדודו נהרג. הוא זוכר שכילד צייר אותו את דודו על טנק.
ואני גדל וממשיך לשאול, רק שהשאלות משתנות? איך נראתה ההלוויה? והאזכרות הראשונות? גם אז הם הלכו לבית קפה אחר כך?
ומה עם סבא? כמה הוא בכה? ומה עם סבא יצחק וסבתא רבקה ששוכבים שם לידו? ולמה בעצם האזכרה היא לדודו ולא להם? הרי גם הם מתו.
ומה עם רחל? ושי? איך הם כ"כ חזקים? ואיך הוא היא מרגיש אם הוא היה זוכה לראות את נכדיו?
והשאלות נמשכות ונהיות קשות, אז אני כבר לא שואל, לא בקול רם. כמה עצב יש במוות של איש אחד, כמה השפעה. ולמה? למה לעזאזל אני מרגיש גאווה על זה שאח של סבא שלי מת בתעלה. למה זה גורם לי להרגיש שייך יותר, ישראלי יותר.
השנים מתחלפות. אני כבר לא ילד ושי כבר אב לשלושה ילדים. רוב השאלות נשארו ללא תשובות, צפות במציאות הישראלית. שאלות ללא תשובות. זכר של דודו שליווה את חיי מבלי שהכרתיו. יהי זכרו ברוך.
[יותם שגב, אפריל 2013]