אם להאמין לכתבות וביקרות הסרטים, סיפורו האמיתי של בילי בין וקבוצת הבייסבול הכושלת של  ה-MLB אוקלנד אתלטיקס  עבר התאמות כדי שימשוך גם נשים לקהל הצופים. מבחינתי, המשיכה המפתיעה שלי לסרט, שאת רוב הנרטיב שלו אינני מבינה, לא נמצאת בסיפור על קשרי המאמן לבתו ואפילו לא בברד פיט שנותן כאן משחק משובח. כוחו של הסרט הוא באימוץ חשיבה אחרת, יצירתית ומפתיעה לתהליך רב שנים ומקובע, תהליך בחירת שחקנים להרכבת קבוצת בייסבול מנצחת.

בלי קשר להצלחת הסרט או עמידות השיטה, יש בו כמה ציטטות שניתן לאמצן כמו זו -

קשה לשים אצבע על סוד קסמו של קן רובינסון, ד"ר קן רובינסון או סייר רובינסון שקיבל אצולה של כבוד באנגליה מולדתו. הרצאותיו הן הנצפות ביותר באתר TED למרות שאינן מלוות באפקטים או מצגות, דיבורו מונוטוני - אפילו כשהוא מתבדח - והוא זז מעט מאוד, אם בכלל, על הבמה בשל שרידי פוליו שהוא סוחב מילדותו. ובכל זאת, האיש מרתק וההתבוננות שלו על מערכת החינוך חשפה את עירומיה. "המלך עירום" הוא לחש והשמועה טילטלה את עולם החינוך המערבי ויצרה צונמי של דיבורים בנושאים כמו יצירתיות, הררכיה במקצועות הנלמדים, סטנדרטיזציה במבחנים, מקומן של האמנויות ומציאת המקום הנכון.

בגב הספר בהוצאת תשע נשמות כתוב:
נסיעה אחת. שני יחסים משולשים. שלושה קולות.
ספר שנקרא כמו סרט מסע עוצר נשימה."
[מספרדית של מיכל שליו]

ספר שכל פסקה בו מזמנת חוכמת חיים שרציתי לנצור. קיבצתי את הציטטות שאהבתי יותר -


"לפעמים אני מרגישה שהאימהות היא חור שחור. כמה שלא תמלאי אותו הוא לעולם אינו מלא, ואת גם לא יודעת  לאן כל זה הולך." [אלנה]

למה בעצם להוסיף ציטוט, שיר, מילים שאולות למפת תודעה, ובכלל מאין באה המשיכה שלנו למילים של אחרים, לאילנות שפעמים רבות איננו מכירים ואיננו בודקים מי ומה היו?