לדבר לעצמנו, אנדרס נאומן
ציטטות


בגב הספר בהוצאת תשע נשמות כתוב:
נסיעה אחת. שני יחסים משולשים. שלושה קולות.
ספר שנקרא כמו סרט מסע עוצר נשימה."
[מספרדית של מיכל שליו]

ספר שכל פסקה בו מזמנת חוכמת חיים שרציתי לנצור. קיבצתי את הציטטות שאהבתי יותר -


"לפעמים אני מרגישה שהאימהות היא חור שחור. כמה שלא תמלאי אותו הוא לעולם אינו מלא, ואת גם לא יודעת  לאן כל זה הולך." [אלנה]

" בגלל זה התאהבתי בו. הוא יודע לא רק לדבר, אלא גם לשתוק. יש גברים שמדברים נהדר, אני מכירה הרבה כאלה. אבל כמעט אף אחד לא יודע לשתוק. רוב החברות שלי מבלבלות בין הטיפוס הקשוח לטיפוס השתקן. לדעתי זו אי-הבנה קולנועית." [אלנה]

"לגידול ילד ולטיפול בחולה יש משהו משותף: שתי המשימות דורשות ממך כוחות שאינם שלך באמת." [אלנה]

"... שאלה שרק ילדים שואלים עצמם ברצינות, ואחר כך אנחנו החולים חוזרים לשאול את עצמנו: זה בסדר לשקר? זה בסדר שמשקרים לנו? למבוגר בריא אין התלבטויות, התשובה נראית לו מובנת מאליה, לא? זאת אומרת לומדים לשקר כמו שלומדים לדבר, מלמדים אותנו לדבר ואחר כך לשתוק... גם ילדים משקרים, כמובן, אני שיקרתי המון בתור ילד, אבל מה שאני מתכוון זה שעד איזשהו גיל אתה כאילו חושב שזה רע, זה ההבדל, אני לא חושב שאנחנו המבוגרים גרועים יותר, כן? בכל ילד טמון הגרעין של הבן זונה שיכול לצמוח ממנו, זה ברור לי, פשוט ילדים, אולי באשמתנו, מחלקים בהתחלה את העולם לטוב ורע, לאמת ולשקר, ולשקר זה בסדר רק כשמשחקים, כשמשחקים מותר, ככה שהילדים נהיים מבוגרים במשחק, קצת הפוך מההורים, אנחנו משחקים כדי לחזור להיות ילדים, לא חשוב, ואתה גדל, ואתה משקר ומשקרים לך, ואין בזה שום דבר רע, עד שיום אחד, כשאתה חולה, השקרים חוזרים להטריד אותך, הם מטרידים אותך בכל פעם שאתה מדבר עם הרופאים, עם אשתך, עם המשפחה שלך, זה לא עניין של מוסר, זה משהו, לא יודע, גופני, בתוך-תוכך אתה מבועת מהאמת, אבל אתה עוד יותר מבועת מהרעיון שתמות בשקר, השקרים עוזרים לנו להמשיך לחיות, לא? וכשאתה כבר יודע שלא תמשיך לחיות, נראה לך שאין בהם תועלת, אני מסביר את עצמי?" [מריו]



"מאורעות החיים לעולם לא מתקדמים, הם רצים לאחור בלי הפסקה, חוזרים על עצמם ומוחקים פרשנויות קודמות, כמו שהיינו עושים פעם עם הקלטות..." [אלנה]

"אף אחד לא ניצל מה"אילו". אף "אילו" לא מציל אף אחד." [אלנה]

" "לכל אומללות יש תאריך תפוגה חברתי, אף אחד לא בנוי להתבוננות בכאב", גם לא באושר: אצל הזולת אנחנו מסוגלים לסבול רק חדגוניות, נטייה לא להתקיים, "המופע הזה נסבל רק לזמן מוגבל, כשעוד יש בו תכונה ולמתבוננים יכול להיות בו תפקיד כלשהו, אפשרות להרגיש חיוניים, מצילים, יעילים..." [אלנה]


מי הוא בכלל אנדראס נאומן? כאן.


לשמירת קשר וקבלת רשומות/פוסטים, הרשמו.
לחצו למעבר לעמוד הבית של עדית
לקריאת פוסטים נוספים לחצו על האייקונים האפרוריים למטה
לראש הדף
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה