30/12/2011 אורלי פלדהיים
לחברי בארות יצחק היקרים ובאמצעותכם, לחברי הקיבוץ הדתי וראשיו.
עזבתי את הקיבוץ לפני שנים. אני חיה את חיי במחוזות אחרים אבל הקיבוץ ואנשיו הם הבית שלי והקרקע ממנה צמחו ערכיי. הורי האהובים זיכרונם לברכה, חינכו אותי שבבית צריך לדבר על הכל, כך נהגתי איתם למרות ההשקפות השונות שהיו לנו, כך אני נוהגת גם בביתי.
לחברי בארות יצחק היקרים ובאמצעותכם, לחברי הקיבוץ הדתי וראשיו.
עזבתי את הקיבוץ לפני שנים. אני חיה את חיי במחוזות אחרים אבל הקיבוץ ואנשיו הם הבית שלי והקרקע ממנה צמחו ערכיי. הורי האהובים זיכרונם לברכה, חינכו אותי שבבית צריך לדבר על הכל, כך נהגתי איתם למרות ההשקפות השונות שהיו לנו, כך אני נוהגת גם בביתי.
מדי שבוע אני מקבלת את ידיעון הקיבוץ במייל ואת הדיווח מהנעשה בתנועה. אני כמובן יודעת שהידיעון הוא עיתון פנימי אך הוא גם שיקוף מסוים של התנועה.
אני קוראת בו ומחפשת את מה שאולי טעות לחפש, (אבל מצעירותי אני מחפשת) - דיון ערכי, והתייחסות הן של התנועה והן של אנשים פרטיים לנעשה בחברה הישראלית. אנא אל תראו בפנייתי אלכם בידיעון האשמה אישית, אין זו כוונתי. כל כוונתי היא לשתף אתכם במחשבותיי ולעורר מחשבה בליבכם ובאנשי הקיבוץ הדתי וראשיו. הדרך הטבעית לי היא לפרסם זאת בידיעון של הקיבוץ שלי.
איני מתיימרת לדעת ולעסוק בעבר של התנועה ומקומה בחברה הישראלית והאם קיימת בתנועה שותפות רעיונית כל שהיא. אך כבר כנערה חרה לי על שהתנועה אליה השתייכתי אינה מביעה - כגוף - עמדה בנושאים פוליטיים וחברתיים שנויים במחלוקת ואינה מעודדת דיון ציבורי, פנים וחוץ תנועתי שעשוי להוביל לפעולה.
אני זוכרת את עצמי משוחחת על כך עם הוריי ועם מחנכיי ובדרך- כלל לא היה מענה לשאלתי: מדוע קולו של הקיבוץ הדתי, שנתפס בעיניי כגשר, כמוביל דרך שפויה לחיים של דת ומדע, תורה ועבודה, וסוג מסוים של שוויון, מדוע קולו של הקיבוץ הדתי אינו נשמע ברמה?
לא הבנתי ועדיין איני מבינה את השאננות והאדישות, את 'הצנע הלכת' המפורסם, את הרצון שלא לעורר פולמוס, ואין בהם די כדי לרכך את התחושה המכרסמת שהקיבוץ הדתי עסוק יותר בעצמו ובחייו מאשר ביכולתו להשפיע מערכיו המיוחדים על ציבור רחב יותר. כמו מראש ויתרה התנועה על אמירה והעדיפה את ההסתגרות פנימה.
שנים אחר-כך, כשכבר עזבתי את הקיבוץ. טבח ברוך גולדשטיין בחפים מפשע במערת המכפלה, כתבתי אז למזכיר הקיבוץ הדתי והתרעמתי מדוע קולה של התנועה לא נשמע ברבים, מדוע אין היא מגנה בחריפות ומוקיעה... היום בחוגים הלאומנים הרוצח הזה הוא איש נערץ. גם רצח רבין היה יכול להוביל את התנועה לחשבון נפש נוקב על מקומה בחברה הישראלית ותפקידה בו אך לא כך קרה.
חונכתי כמו בני דורי על ערכי תורה ועבודה - ונדמה לי שמגיל צעיר תרגמתי זאת לעבודה על מידות, על חתירה להיות אדם טוב יותר, אדם עם מצפן. כן, ביקשתי להיות אישה מצפונית. במשך שנים ביקשתי ליישב בין החינוך שקיבלתי לבין יישומו בשטח, בין ההלכה לבין המעשה. "ואהבת לרעך כמוך" כלל לטעמי את כולם - יהודים, דתיים, חילוניים, נוצרים, מוסלמים או הינדים. כל מי שנברא בצלמו.... דעותיו של כל אדם היו חשובות לי לא פחות מדעותיהם של 'שומרי הגחלת' שדקדקו בעיקר באורך החצאית והשרוול כסמן לחוזק האמונה. השאיפה לחינוך ואפילו יהא זה חינוך אידיאולוגי אינו חטא בעיני, הורים רוצים שילדיהם ילכו בדרכם, על אחת כמה וכמה אם היא בעיניהם דרך הישר... אלא שעם השנים ראיתי, ובטח גם אתם, כיצד הסממנים החיצוניים גוברים על כל היתר ועם היעדר הדיון נזלו החוצה גם הערכים ההומאניים המובהקים שהונחלו: ערך חיי האדם, החופש, הסובלנות והכבוד שיש לחלוק לאדם - באשר הוא אדם.
בימים קשים אלו שוב מתעוררת בי השאלה בחריפות: מדוע כאשר פעולות "תג מחיר" משתוללות זה זמן רב - עקירת מטעים, שריפת בתי-תפילה, הכאה והשפלת אנשי פלחה פשוטים, אין לכך שום התייחסות. מדוע אין מתעורר דיון בתוך הקיבוצים פנימה ועל דפי הידיעונים ומדוע הקיבוץ הדתי ואנשיו אינם מזדעקים כאשר פעולות אלה נעשות בשמם, על ידי אחיהם או בניהם. עצימת העיניים, אוזלת יד, ההדחקה, האמירה - "קומץ הם", עשבים שוטים, כל אלה תירוצים שאינם מתיישבים עם החינוך שקיבלנו. גם כשהדרת הנשים משתוללת ברחובות בית שמש ירושלים ובני ברק, הקיבוץ הדתי כגוף, כתנועה, אינו נשמע ואינו קם ועומד בראש המחנה המוביל את המאבק בהתחרדות ע"מ להגן על (שארית) ערכיו.
ועוד, רבים ממייסדי הקיבוץ הדתי היו ניצולי שואה, פליטים, עקורים.. מאלה ובניהם מצופה היה שיתנגדו נחרצות להצעות העוולה והאיוולת לכלוא את 'מסתנני העבודה'. (פליטים אומללים ללא בית). דווקא מהם היה מצופה שיובילו את המאבק בשנאת הזרים. ואין היא.
הקיבוץ הדתי כתנועה לא אומר ולא מדבר כבר שנים. ואין לי אלא להסיק שהוא מפחד. חושש לאבד את הקיים, חושש להתמודד עם הדעות השונות ואולי גם הערכים השונים בו, הקיבוץ הדתי חושש להביע עמדה, חושש לחבור למחנה אחר ולפעול. כי החשש הגדול ביותר שלו הוא: "לאבד" את הילדים, שאלה לא יהיו חילוניים חס וחלילה, שיישארו חבושים בכיפה ומה איכפת ולמי, אם בחוץ שריפה? ההסתגרות פנימה והחשש מההשפעה "השלילית" כביכול גורמים לאבדן הערכים ההומאניים שעליהם חונכנו. בכך ממשיכה תנועת הקיבוץ הדתי דרך מסוכנת ולא אחראית של עמידה על הגדר ובימינו לדעתי אין לאף אחד מאיתנו את הפריבילגיה לכך ובוודאי שלא לתנועת הקיבוץ הדתי. וגם אם עד עכשיו היה אפשר לדבר על הנעשה בענפי הרפת והגד"ש ובמצב הכלכלי. היום אין בעניי ברירה אלא לדבר גם על הנעשה בשטחים ובבית שמש כי יש צורך במצב הקריטי הנוכחי לפרוץ את ההסתגרות פנימה לשאול שאלות, לחלוק דעות ולהביע עמדה בקול גדול.
חשוב לי להדגיש כי אני בטוחה ויודעת שישנם לא מעט אנשים בקיבוץ הדתי הפועלים ועושים עשייה שקטה בתחומים אלו, אך כוונתי כאן היא לקיבוץ הדתי כתנועה, כגוף שיש לו תפיסת חיים ייחודית, ערכית וחינוכית.
אז מה הייתי רוצה? בדמיוני אני רואה את תנועת הקיבוץ הדתי וחבריו מארגנים אוטובוסים ונוסעים בהמוניהם לבית שמש למחות על ההתנכלות הנפשעת, המשפילה, לילדה בת שבע, מחזקים את המתונים, דתיים וחילונים, ומכריזים שהתנהגות כזו אינה תואמת את ערכי הדת היהודית.
בדמיוני אני רואה את נשות הקיבוץ הדתי המשכילות והחופשיות בדעותיהם מארגנות ערבי שירת נשים ולימוד ומוחות בכל תוקף על הדרת נשים. בדמיוני הקיבוץ הדתי מתנער מהתנחלויות הבלתי-חוקיות, יוצא בהמוניו לנטוע מטעים שנעקרו, מוחק סיסמאות גנאי, מוקיע ומקיא את המקללים והיורקים. בדמיוני אני רואה את צעירי הקיבוץ הדתי מאמצים את ילדי הפליטים בפעולות ובהעשרה ואולי בקייטנות (כמו שנעשות לילדים אקי"ם) ובכך הוא מחנך את ילדיו לאהבת זרים. בדמיוני אני רואה את מאמרו של דב הלברטל ומאמרים נוספים העוסקים בבחינת הדרך מפורסמים בעלוני וידיעוני הקיבוץ הדתי וגורמים לדיון ערכי בשולחן השבת ואחר כך בתנועה.
בדמיוני אני רואה לפתע את תנועת הקיבוץ הדתי מתנערת מהתרדמה ותופסת את מקומה הטבעי והחשוב ופועלת באופן נחרץ לחיזוק הערכים ההומאניים בחברה הישראלית. כי זו שעה קריטית כמעט כמו הקמת המדינה ואם לא נצא מהפנים החוצה בקול צלול וגורף, נועדנו כולנו לחיות תחת אימת החרדים, הקיצוניים הימניים והגזענים.
אני מצרפת לדבריי את המאמר של דב הלברטל, ואת מאמרה של חנה פנחסי בבקשה גדולה שתפרסמו אותם עם מכתבי. תודה על הבמה בידיעון מקווה בכל ליבי שכל אלו יעוררו דיון, מחשבה ואולי אף פעולה.
שבת שלום לכלכם ואהבה אורלי פלדהיים
[פורסם לראשונה בידיעון קיבוץ בארות יצחק]
אני קוראת בו ומחפשת את מה שאולי טעות לחפש, (אבל מצעירותי אני מחפשת) - דיון ערכי, והתייחסות הן של התנועה והן של אנשים פרטיים לנעשה בחברה הישראלית. אנא אל תראו בפנייתי אלכם בידיעון האשמה אישית, אין זו כוונתי. כל כוונתי היא לשתף אתכם במחשבותיי ולעורר מחשבה בליבכם ובאנשי הקיבוץ הדתי וראשיו. הדרך הטבעית לי היא לפרסם זאת בידיעון של הקיבוץ שלי.
איני מתיימרת לדעת ולעסוק בעבר של התנועה ומקומה בחברה הישראלית והאם קיימת בתנועה שותפות רעיונית כל שהיא. אך כבר כנערה חרה לי על שהתנועה אליה השתייכתי אינה מביעה - כגוף - עמדה בנושאים פוליטיים וחברתיים שנויים במחלוקת ואינה מעודדת דיון ציבורי, פנים וחוץ תנועתי שעשוי להוביל לפעולה.
אני זוכרת את עצמי משוחחת על כך עם הוריי ועם מחנכיי ובדרך- כלל לא היה מענה לשאלתי: מדוע קולו של הקיבוץ הדתי, שנתפס בעיניי כגשר, כמוביל דרך שפויה לחיים של דת ומדע, תורה ועבודה, וסוג מסוים של שוויון, מדוע קולו של הקיבוץ הדתי אינו נשמע ברמה?
לא הבנתי ועדיין איני מבינה את השאננות והאדישות, את 'הצנע הלכת' המפורסם, את הרצון שלא לעורר פולמוס, ואין בהם די כדי לרכך את התחושה המכרסמת שהקיבוץ הדתי עסוק יותר בעצמו ובחייו מאשר ביכולתו להשפיע מערכיו המיוחדים על ציבור רחב יותר. כמו מראש ויתרה התנועה על אמירה והעדיפה את ההסתגרות פנימה.
שנים אחר-כך, כשכבר עזבתי את הקיבוץ. טבח ברוך גולדשטיין בחפים מפשע במערת המכפלה, כתבתי אז למזכיר הקיבוץ הדתי והתרעמתי מדוע קולה של התנועה לא נשמע ברבים, מדוע אין היא מגנה בחריפות ומוקיעה... היום בחוגים הלאומנים הרוצח הזה הוא איש נערץ. גם רצח רבין היה יכול להוביל את התנועה לחשבון נפש נוקב על מקומה בחברה הישראלית ותפקידה בו אך לא כך קרה.
חונכתי כמו בני דורי על ערכי תורה ועבודה - ונדמה לי שמגיל צעיר תרגמתי זאת לעבודה על מידות, על חתירה להיות אדם טוב יותר, אדם עם מצפן. כן, ביקשתי להיות אישה מצפונית. במשך שנים ביקשתי ליישב בין החינוך שקיבלתי לבין יישומו בשטח, בין ההלכה לבין המעשה. "ואהבת לרעך כמוך" כלל לטעמי את כולם - יהודים, דתיים, חילוניים, נוצרים, מוסלמים או הינדים. כל מי שנברא בצלמו.... דעותיו של כל אדם היו חשובות לי לא פחות מדעותיהם של 'שומרי הגחלת' שדקדקו בעיקר באורך החצאית והשרוול כסמן לחוזק האמונה. השאיפה לחינוך ואפילו יהא זה חינוך אידיאולוגי אינו חטא בעיני, הורים רוצים שילדיהם ילכו בדרכם, על אחת כמה וכמה אם היא בעיניהם דרך הישר... אלא שעם השנים ראיתי, ובטח גם אתם, כיצד הסממנים החיצוניים גוברים על כל היתר ועם היעדר הדיון נזלו החוצה גם הערכים ההומאניים המובהקים שהונחלו: ערך חיי האדם, החופש, הסובלנות והכבוד שיש לחלוק לאדם - באשר הוא אדם.
בימים קשים אלו שוב מתעוררת בי השאלה בחריפות: מדוע כאשר פעולות "תג מחיר" משתוללות זה זמן רב - עקירת מטעים, שריפת בתי-תפילה, הכאה והשפלת אנשי פלחה פשוטים, אין לכך שום התייחסות. מדוע אין מתעורר דיון בתוך הקיבוצים פנימה ועל דפי הידיעונים ומדוע הקיבוץ הדתי ואנשיו אינם מזדעקים כאשר פעולות אלה נעשות בשמם, על ידי אחיהם או בניהם. עצימת העיניים, אוזלת יד, ההדחקה, האמירה - "קומץ הם", עשבים שוטים, כל אלה תירוצים שאינם מתיישבים עם החינוך שקיבלנו. גם כשהדרת הנשים משתוללת ברחובות בית שמש ירושלים ובני ברק, הקיבוץ הדתי כגוף, כתנועה, אינו נשמע ואינו קם ועומד בראש המחנה המוביל את המאבק בהתחרדות ע"מ להגן על (שארית) ערכיו.
ועוד, רבים ממייסדי הקיבוץ הדתי היו ניצולי שואה, פליטים, עקורים.. מאלה ובניהם מצופה היה שיתנגדו נחרצות להצעות העוולה והאיוולת לכלוא את 'מסתנני העבודה'. (פליטים אומללים ללא בית). דווקא מהם היה מצופה שיובילו את המאבק בשנאת הזרים. ואין היא.
הקיבוץ הדתי כתנועה לא אומר ולא מדבר כבר שנים. ואין לי אלא להסיק שהוא מפחד. חושש לאבד את הקיים, חושש להתמודד עם הדעות השונות ואולי גם הערכים השונים בו, הקיבוץ הדתי חושש להביע עמדה, חושש לחבור למחנה אחר ולפעול. כי החשש הגדול ביותר שלו הוא: "לאבד" את הילדים, שאלה לא יהיו חילוניים חס וחלילה, שיישארו חבושים בכיפה ומה איכפת ולמי, אם בחוץ שריפה? ההסתגרות פנימה והחשש מההשפעה "השלילית" כביכול גורמים לאבדן הערכים ההומאניים שעליהם חונכנו. בכך ממשיכה תנועת הקיבוץ הדתי דרך מסוכנת ולא אחראית של עמידה על הגדר ובימינו לדעתי אין לאף אחד מאיתנו את הפריבילגיה לכך ובוודאי שלא לתנועת הקיבוץ הדתי. וגם אם עד עכשיו היה אפשר לדבר על הנעשה בענפי הרפת והגד"ש ובמצב הכלכלי. היום אין בעניי ברירה אלא לדבר גם על הנעשה בשטחים ובבית שמש כי יש צורך במצב הקריטי הנוכחי לפרוץ את ההסתגרות פנימה לשאול שאלות, לחלוק דעות ולהביע עמדה בקול גדול.
חשוב לי להדגיש כי אני בטוחה ויודעת שישנם לא מעט אנשים בקיבוץ הדתי הפועלים ועושים עשייה שקטה בתחומים אלו, אך כוונתי כאן היא לקיבוץ הדתי כתנועה, כגוף שיש לו תפיסת חיים ייחודית, ערכית וחינוכית.
אז מה הייתי רוצה? בדמיוני אני רואה את תנועת הקיבוץ הדתי וחבריו מארגנים אוטובוסים ונוסעים בהמוניהם לבית שמש למחות על ההתנכלות הנפשעת, המשפילה, לילדה בת שבע, מחזקים את המתונים, דתיים וחילונים, ומכריזים שהתנהגות כזו אינה תואמת את ערכי הדת היהודית.
בדמיוני אני רואה את נשות הקיבוץ הדתי המשכילות והחופשיות בדעותיהם מארגנות ערבי שירת נשים ולימוד ומוחות בכל תוקף על הדרת נשים. בדמיוני הקיבוץ הדתי מתנער מהתנחלויות הבלתי-חוקיות, יוצא בהמוניו לנטוע מטעים שנעקרו, מוחק סיסמאות גנאי, מוקיע ומקיא את המקללים והיורקים. בדמיוני אני רואה את צעירי הקיבוץ הדתי מאמצים את ילדי הפליטים בפעולות ובהעשרה ואולי בקייטנות (כמו שנעשות לילדים אקי"ם) ובכך הוא מחנך את ילדיו לאהבת זרים. בדמיוני אני רואה את מאמרו של דב הלברטל ומאמרים נוספים העוסקים בבחינת הדרך מפורסמים בעלוני וידיעוני הקיבוץ הדתי וגורמים לדיון ערכי בשולחן השבת ואחר כך בתנועה.
בדמיוני אני רואה לפתע את תנועת הקיבוץ הדתי מתנערת מהתרדמה ותופסת את מקומה הטבעי והחשוב ופועלת באופן נחרץ לחיזוק הערכים ההומאניים בחברה הישראלית. כי זו שעה קריטית כמעט כמו הקמת המדינה ואם לא נצא מהפנים החוצה בקול צלול וגורף, נועדנו כולנו לחיות תחת אימת החרדים, הקיצוניים הימניים והגזענים.
אני מצרפת לדבריי את המאמר של דב הלברטל, ואת מאמרה של חנה פנחסי בבקשה גדולה שתפרסמו אותם עם מכתבי. תודה על הבמה בידיעון מקווה בכל ליבי שכל אלו יעוררו דיון, מחשבה ואולי אף פעולה.
שבת שלום לכלכם ואהבה אורלי פלדהיים
[פורסם לראשונה בידיעון קיבוץ בארות יצחק]