מדורת השבט כבתה.
לרגע קט היא בערה
ניסינו להאמין שיש בנו כוח להחיות אותה...
לרגע קט היא בערה
ניסינו להאמין שיש בנו כוח להחיות אותה...
לשלהב בנשיפות פינו את הלהבות העליזות
להבעיר מחדש את אש התקווה
לקיום משותף של יהודים וערבים בארץ הזו
לקבלת האחר,השונה, הפליט הנמלט על חייו
לשיפור מצבם הכלכלי של רבים במעט, בניגוד למעטים בהמון,
לכיבוד אמונותיו, דתו ודעותיו של מי ששונה
לשיפור עמוק וערכי של מערכות החינוך המצמיחות כאן את הדורות הבאים
למתן הזדמנות שווה, לנשים בכלל ומיעוטים בפרט, בכל תפקיד ובכל מקום
ליכולת לכונן שלום עם שכיננו שמעבר לגבול המדומה ולהתכנותה של הדברות אמיתית...
הלהבות בערו לרגע קט, סינוורו את עיננו ביופיין, בשלל הצבעים והריחות שהביאו איתן, בתקווה... סינוורו ולא נתנו לנו לראות את היהירות הקשה שלקינו בה במהלך השנים, את התבטויות ההתנשאות על אלו שדעתם שונה, את ציקצוקי הלשון והנהוני הראש לנוכח התנהגויות שנתפסות בעיננו - גם אם בצדק - כחשוכות, פרימיטיביות וגזעניות... כל אלו לא נראו לעיננו בגלל בוהק הלהבות שהתמרו והתקווה שבאותן להבות שיאירו את נצחונינו ישרפו כל האחרים או לפחות תדעך האש שלהם...לא ניסינו לנהל איתם דיון של ממש, לא התקרבנו לשמוע ולנסות להבין את מקורן של הדעות הללו, נמנענו ממגע. לא ניסינו להשפיע על הקרובים לנו ביותר על אלו שמחוייבים - כמונו, רק בדרך שונה כל כך - לשלומה ושלמותה של הארץ הזאת. לא דיברנו עם אחינו מהימין, עם אנשי הפריפריות, השיכונים ועיירות הפיתוח מוכות ההבטלה..לא דיברנו כי בהדברות הזאת איננו מאמינים.
מדורת השבט שלנו לא קיבלה את האחר והשונה שמעבר לקיר אלא בחרה להתעלם. לשלוח את המבט הצידה, החוצה, למודלים רבותיים כניו-יורק או ברלין...אחלה מודלים! הרמץ שנותר במדורתינו יזכיר לנו את האמת המרה- כל בול עץ בוער, סופו אפר ואבק והלהבות דועכות אל מותן.
משימתינו האמיתית היום היא לפתוח צוהר הדברות עם עם ישראל האחר, זה שדעותיו שונות מדעותינו, זה שתפיסתו זרה וקשה לתפיסת עולמינו...צוהר של קשב ודיבור פשוט. אולי בעבודה ארוכה ומפוכחת נצליח לפלס מקום ולהרחיב את שטח המדורה ולהלהיט מחדש, בנשיפות רכות מעומק לבבנו, את להבות התיקון, התקווה והאנושיות בביתנו.
"משעולי רחף", 23.3.2015
להבעיר מחדש את אש התקווה
לקיום משותף של יהודים וערבים בארץ הזו
לקבלת האחר,השונה, הפליט הנמלט על חייו
לשיפור מצבם הכלכלי של רבים במעט, בניגוד למעטים בהמון,
לכיבוד אמונותיו, דתו ודעותיו של מי ששונה
לשיפור עמוק וערכי של מערכות החינוך המצמיחות כאן את הדורות הבאים
למתן הזדמנות שווה, לנשים בכלל ומיעוטים בפרט, בכל תפקיד ובכל מקום
ליכולת לכונן שלום עם שכיננו שמעבר לגבול המדומה ולהתכנותה של הדברות אמיתית...
הלהבות בערו לרגע קט, סינוורו את עיננו ביופיין, בשלל הצבעים והריחות שהביאו איתן, בתקווה... סינוורו ולא נתנו לנו לראות את היהירות הקשה שלקינו בה במהלך השנים, את התבטויות ההתנשאות על אלו שדעתם שונה, את ציקצוקי הלשון והנהוני הראש לנוכח התנהגויות שנתפסות בעיננו - גם אם בצדק - כחשוכות, פרימיטיביות וגזעניות... כל אלו לא נראו לעיננו בגלל בוהק הלהבות שהתמרו והתקווה שבאותן להבות שיאירו את נצחונינו ישרפו כל האחרים או לפחות תדעך האש שלהם...לא ניסינו לנהל איתם דיון של ממש, לא התקרבנו לשמוע ולנסות להבין את מקורן של הדעות הללו, נמנענו ממגע. לא ניסינו להשפיע על הקרובים לנו ביותר על אלו שמחוייבים - כמונו, רק בדרך שונה כל כך - לשלומה ושלמותה של הארץ הזאת. לא דיברנו עם אחינו מהימין, עם אנשי הפריפריות, השיכונים ועיירות הפיתוח מוכות ההבטלה..לא דיברנו כי בהדברות הזאת איננו מאמינים.
מדורת השבט שלנו לא קיבלה את האחר והשונה שמעבר לקיר אלא בחרה להתעלם. לשלוח את המבט הצידה, החוצה, למודלים רבותיים כניו-יורק או ברלין...אחלה מודלים! הרמץ שנותר במדורתינו יזכיר לנו את האמת המרה- כל בול עץ בוער, סופו אפר ואבק והלהבות דועכות אל מותן.
משימתינו האמיתית היום היא לפתוח צוהר הדברות עם עם ישראל האחר, זה שדעותיו שונות מדעותינו, זה שתפיסתו זרה וקשה לתפיסת עולמינו...צוהר של קשב ודיבור פשוט. אולי בעבודה ארוכה ומפוכחת נצליח לפלס מקום ולהרחיב את שטח המדורה ולהלהיט מחדש, בנשיפות רכות מעומק לבבנו, את להבות התיקון, התקווה והאנושיות בביתנו.
"משעולי רחף", 23.3.2015