האשה עם הרטייה, היא מרי קולווין, Marie Colvin עיתונאית, אמריקאית, כתבת מלחמות שעבדה עבור הסנדיי-טיימס בלונדון כאחראית על תחום המזרח התיכון. מרגע שראיתי את תמונתה, לצד הדיווח על מותה, לא יכולתי להפסיק לתחקר ברשת את סיפור חייה, "ללמוד אותה", לקרוא עליה. אינסוף מאמרי הספד וכתבות הוקדשו לה בכל העיתונים בעולם המערבי. אשה יפה, בשיא חייה, לבושה בשמלה כחולה מחויטת אך לא שמרנית, משהו במבט שלה, ישיר, כנה, אמיץ ועמוק, חיוך מוצנע ורטייה שחורה. משהו בה משך אותי למסע הכרות עם אשה זרה שמותה הטרגי, גם אם הגיע בטרם עת, היה חלק ממסלול חייה.
מארי שהייתה בת 56 , עסקה בעיתונות מלחמה ואזורי קונפליקט כל חייה. היא התחילה ככתבת משטרה בניו-יורק ובגיל שלושים כבר הייתה לכתבת בענייני המזרח התיכון של The Sunday Times . בנוסף להתמקצעות שלה באזורינו, היא דיווחה גם מאזורי קרבות כצצניה, קוסובו, סיירה-לאון, זימברגווי סרי-לנקה ועוד. בשנת 2001 איבדה קולווין את הראייה בעינה השמאלית כתוצאה מרימון בעודה מדווחת עמוק באזורי מלחמת האזרחים בסרי-לנקה. חבריה למקצוע, גברים ברובם, חשבו שתלך למשרה רגועה ובטוחה יותר אבל היא חשבה אחרת. " אינני מתעניינת בתכניות המטוס שהפציץ או בקוטר הפגז שנורה", היא אמרה, "אני מעבירה עדות לפן האנושי של הסיפור". אמרו עליה שגם אם נדמה לך שקראת ושמעת מספיק על מלחמה כזו או אחרת, כאשר היה מגיע דיווח של מרי נתגלו בכתבתה פנים, שמות וסיפור אישי למלחמות עולמיות. חבריה ציינו לא רק את אומץ הדיווח שלה [שכלל לעיתים מסעות ארוכים וקשים עם מורדים ולגיונרים] אלא גם את נכונותה להתערב, לנקוט עמדה ולהציל נשים וילדים בעזרת הדיווח העיתונאי והיכולת ליצור תהודה בדעת הקהל העולמית. כל זה שלא עמד לצידה כשנורו הפגזים לבניין בו שהתה ביחד עם כמה עיתונאים וצלמים נוספים בסוריה.
בדרכים לא דרכים וללא התר כניסה הגיעה מרי לעיר חומס שבסוריה כדי לדווח מתוכה על רצח העם הסורי בידי צבאו ובהוראת מנהיגו באשר אל-אסד. באחד הדיווחים האחרונים שלה היא מספרת על מצב התושבים בשכונה הנצורה.
...
באחת הכתבות הרבות קראתי שגם למראות הקשים, אליהם נחשפים כתבי מלחמות, יש תהליך של הסתגלות, מעיין הרדמות מקומית של רגש החמלה. לא פעם מתפתחת אדישות לסבלו של האחר אך לא אצל מרי קולווין. יום לפני הירצחה היא העבירה כתבה מפורטת על מצב הנצורים בעיר הסורית חומס.
בסוף הכתבה האחרונה שלה, היא מבקרת את אסמה, אשתו של בשאר, סורית שנולדה, גדלה והתחנכה בבריטניה, על שהיא מתנהגת כבת-יענה ושומרת על פרופיל נמוך בכל הקשור לטבח האכזרי המתנהל בראשות בעלה. האומץ וישירות הכתיבה, כמו גם ההתעניינות האמיתית בחיי התושבים הנמצאים בליבו של שדה הקרב, הם מודל ראוי ומרגש לעיתונאות הומאנית וגלוית לב. החיוך שנראה בחלק גדול מצילומיה שייך כנראה להומור הבריא שליווה אותה בחייה כפי שאפשר לראות בשיחה עם סטודנטים לעיתונאות:
עלפי הדיווחים בחדשות נרצחים בסוריה מדי יום עשרות ואף מאות אנשים, נשים וילדים. העולם מודע למימדי הטבח ועם זאת ממשיך בשגרת יומו. הפגז שהרג את מארי קולווין ואת הצלם הצרפתי בן ה-28 רמי אוצ'ליק ופצע עיתונאית צרפתייה הרעיש את סיפי היסוד של הקהל. יש לקוות שמארי במותה השיגה את מה שחתרה להשיג בחייה, או במילותיה:
"Our mission is to report these horrors of war with accuracy and without prejudice," she said"We always have to ask ourselves whether the level of risk is worth the story" 
2012
מצורף לינק לראיון מקיף משנת 2005 שערכה טלי ליפקין-שחק עם מארי קולווין למוסף סופשבוע של עיתון מעריב
להמשך קשר וקבלת רשומות/פוסטים, הרשמו.
כאן נרשמים