בקיץ 2010 החלטתי לתעד את סיפור חייה של אוה פאניץ' נהיר  Eva Nahir Panić - שהייתה אז צעירונת בת 92 - ולתמלל את המונולוג הלא יאומן, בהצמדות מירבית לשפה העברית המיוחדת שאיפיינה אותה. מדי שבוע הגעתי לביתה בשער העמקים, חלפתי על פני שיחי ציפור גן העדן שחיפו על המבואה והקיפו את החניה המכורה של הקלנועית עליה דהרה בשבילי הקיבוץ מבקרת יום יום את החולים והזקנים שהיו רובם צעירים ממנה בשנים רבות.

פרק ראשון - ילדות. משפחה. התאהבות בראשה. חתונה ומלחמה שפורצת
פרק שני - החיים עם החותנים בכפר. עוני. המסע חזרה לבית וההצלה של ראדה
פרק שלישי - שיתוף פעולה עם הפרטיזנים. הצלת היולדת באסם. פליטות
פרק רביעי - אחרי המלחמה. כניסת הרוסים. הורות לטיאנה והחברות עם מירה. האסון
פרק חמישי - גוליאוטוק. ההגעה לאי הערום. עזרה לא צפויה. החקירות
פרק שישי - מפקדת חדשה למחנה. השחרור מהאי. פגישה ופרידה מאטיאנה. ההתמוטטות. משה פיידה
פרק שביעי - להיות אמא מחדש. טיאנה עולה ארצה. פרובוקציה בקונגרס. טיהור שמו של ראדה
פרק שמיני - ישראל. משה נהיר. משפחה חדשה. דנילו קיש וחשיפת הסיפור האמיתי. אבנר פיינגולד וסרט הפיוס. 
                  החיים הטובים בקיבוץ
* לקריאה רציפה לחצו כאן.

על השולחן בפינת האוכל חיכו לי כוס קפה ועוגת זאכר, אל מול הכרזה של "נשים בשחור" הייתי יושבת עם עט ומחברת כתלמידה בפני רבה. שואלת, מקשיבה, רושמת ומנסה להבין שיעור ענק בהיסטוריה פרטית ועולמית.

לא ידעתי, כמובן, שאוה תלך לעולמה חמש שנים מאוחר יותר אחרי מחלה קצרה כשהיא כמעט בת 97. לא שיערתי שסיפורה האמיתי יהיה הבסיס לספרו המצליח של דויד גרוסמן, שהיה אף הוא חבר של אוה. הספר "איתי החיים משחק הרבה" יצא לאור בשנת 2019 כשלוש שנים אחרי לכתה, ומי שקרא אותו ובשל לסיפור האמיתי, המלא, הנה הוא כאן. בלשונה של אוה / ורה. 

הסיפור הוא ארוך, פתלתל וקשה מנשוא. קשה מהפרוזה של גרוסמן. קחו את הזמן ושבו לקרוא. זהו סיפור שיש בו שעור חשוב -בלי מרכאות- על אהבה, אומץ לב ורוח האדם, האשה שהייתה אוה פאניץ' נהיר.


בסלון עם אוה, שער העמקים, 2010                                                                                       צילום אלון תלמי

* הסיפור של אוה, פרק ראשון
* הרשמה לרשימת התפוצה של האתר