EVA

בקיץ 2010 החלטתי לתעד את סיפור חייה של אוה נהיר  Eva Nahir Panić - שהייתה אז צעירונת בת 92 - ולתמלל את המונולוג הלא יאומן, בהצמדות מירבית לשפה העברית המיוחדת שאיפיינה אותה. מדי שבוע הגעתי לביתה בשער העמקים, חלפתי על פני שיחי ציפור גן העדן שחיפו על המבואה והקיפו את החניה המכורה של הקלנועית עליה דהרה בשבילי הקיבוץ מבקרת יום יום את החולים והזקנים שהיו רובם צעירים ממנה בשנים רבות.

על השולחן בפינת האוכל חיכו לי כוס קפה ועוגת זאכר, אל מול הכרזות של "נשים בשחור" הייתי יושבת עם עט ומחברת כתלמידה בפני הרבה שלה, שואלת, מקשיבה, רושמת ומנסה להבין שיעור ענק בהסטוריה פרטית ועולמית.  לא ידעתי כמובן שאוה תלך לעולמה חמש שנים מאוחר יותר אחרי מחלה קצרה כשהיא כמעט בת 97. לא צפיתי שסיפורה יהיה הבסיס לספרו של דויד גרוסמן, שהיה לה חבר שנים רבות, "איתי החיים משחק הרבה" שיצא לאור בשנת 2019 כשלוש שנים אחרי לכתה. 

את שמונת פרקי חייה האמיתיים אוה פאניץ, ורה בסיפרו של גרוסמן, ניתן לקרוא ברצף כאן.

הסיפור הוא ארוך, פתלתל וקשה מנשוא. קחו את הזמן ושבו לקרוא. זהו סיפור שיש בו שעור חשוב -בלי מרכאות- על אהבה, אומץ לב ורוח האדם, האשה שהייתה אוה פאניץ נהיר.

בסלון של אוה, 2010, צילום אלון תלמי
בסלון עם אוה, שער העמקים, 2010                                                                                       צילום אלון תלמי

* הסיפור של אוה, פרק ראשון
* הרשמה לרשימת התפוצה של האתר 
to top