רינו צרור כתב בעמוד הפייסבוק שלו: בתאריך זה אבדה לי התמימות! לא אשכח לעולם! אני מאמינה שכולנו הרגשנו ככה בלילה ההוא ועוד זמן רב אחר כך. כולנו, אנשי "מחנה השלום". אני זוכרת את עצמי מתייפחת ימים רבים לאחר הרצח ולא מצליחה להרגע. תחושה של אבדן גדול, כמעת פיזי, ופחד ממה עכשיו. 18 שנה עברו מאז הלילה ההוא בו רצתי ניסערת להגיד לשכני שידליקו טלוויזיה כי היה לי ברור מרגע הפריצה לשידור שמשהו בחיינו עומד להשתנות, לתמיד. מוצאי שבת של חשוון - היה הרבה אור בכיכר - והאופל בחצר המוות - ירה. 

18 שנה. 
המספר הזה מחבר יהדות וישראליות. 
ברצף ההסטורי שבין תפילת 18  לבין גיל הגיוס לצה"ל גדל פה דור שלם שנולד אחרי השבר, אחרי התנפצות החלום, אחרי אבדן התמימות. איזה פנים יש לדור הזה? במה הוא מאמין?? האם יש בו רצון לעשיה, להנהגה, ליצירת שינוי? האם יש לנו חלומות להוריש לו?

בערב חמישי האחרון התכנסנו ב"בית הכנסת" התרבותי שלנו, באולם התרבות של יפעת, כדי לדבר חלומות. כ-130 בני נוער על סף גיוסם, וכמה מחברי ניגון הלב, הקדימו לבוא כדי לנהל מעגלי שיח על דמותה של החברה הישראלית, על החלום שלהם לדמותה של החברה בה הם רוצים לחיות. בבסיס השיחה עמד מאמר של יוסי שריד שנכתב ליום העצמאות ה-62 למדינת ישראל  ארץ אחרת  ובו כתב:

" ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להיות מדינה ככל מדינה, גם אחרים לא ירשו לה. נסיבות הקמתה הן יחידות במינן, על כן גם קיומה חייב להתייחד, חייב שיהיה בו מותר מההתבהמות. הרצל ובן-גוריון לא חיו ולא חלמו באספמיה, בתוך עמם ישבו, ובתוך העולם חשבו: היתרון האנושי הוא סיבת הקיום של ישראל, הוא גם התנאי לקיימותה. האם הם נחים בשלום על משכבם, או שמתהפכים בקברם, בראותם את מעשה ידיהם להתפאר או להתאכזב. בשמי אשיב: אני לא אוהב את ארצי כפי שהיא. אני כן אוהב אותה כפי שהצטיירה בעיני רוחם של האבות המייסדים, כפי שניסתה להיות, כפי שהיא צריכה ויכולה להיות; ואולי עוד תהיה, ואולי לא; אם תרצו.  אין לי ארץ אחרת, לבד מישראל אחרת. והיא מספיק חשובה לי כדי להיאבק עליה, כדי לשמור נפשה." 

הנוער שמילא את מבואת האולם ביפעת איננו חתך מיצג של הדור הזה אבל הוא התקווה היחידה אולי שיש לנו לחזונו של שריד, לדרכו של רבין. הם ישבו רכונים זה אל זה, קשובים זו אל דבריה של זו, מנסים לתת במילים עולם ערכים, דעות ומחשבות שיש להם על הארץ שלהם.  

חברי מכינת החלוץ הנחו את המעגלים ולמרות הצפיפות המבורכת ומקשה היתה בחלל המקום אוירה מחברת, מפרגנת ומעצימה. הנוער הזה הוא נוער חושב, נוער לומד, נוער פועל. 

בהמשך הערב דיבר דני זמיר על הקמת מכינת רבין ועל תופעת המכינות בכללה,  רונית לב ארי סיפרה את מסלול חייה, שזרה בו את המפגשים שהיו לה לאורכם עם משפחת רבין והביאה את סיפור ההקמה של בית רות. עיסוקה של רונית באלימות הבאה מבית יש בה כשלעצמה הידהוד לרצח שקטע את מסלול חיו של יצחק רבין ואת חלום השלום של השמאל בישראל  ב04 בנובמבר 1995.

עדי אלטשולר בסיפורה האישי הורידה את רף הגיל למחוללי ההפיכות והדגימה איך נערה רגישה ואכפתית הופכת ילד נכה למורה לחיים ודרך ההתקשרות האישית אליו יוזמת תנועת נוער ייחודית המצילה מבדידות חברתית מאות ואלפי בני נוער בעלי נכויות.
 

אורן גלנץ שעלה אחרי עדי הדגים למאזיניו שעשיית הטוב לא חייבת להיות מנותקת מן העולם העיסקי. חברת By The