"מסרבים להיות אוייבים" קראו לה להפגנה היום*. יותר מן המילים קלטה המצלמה את מה שהתרחש בשעתיים קסומות בבועת עמק יזרעאל שמנסה בכל כוחה להמריא לשמיי הקיום המשותף. ההפגנה הזו נעה, מבחינתי, בין שני צילומים של דגלי ישראל ועוד המון דגלים שנישאו בידי משתתפיה. הדגל הראשון שצילמתי היה חדש ומתוח ומישהו תקע אותו בברז כיבוי כדי לסמן לבאי ההפגנה את מקום החנייה...דגל מגוייס. לעומתו הדגל האחרון בלוי מעט, מתנוסס מעל כרם עצי זית בפאתי המסעדה המקומית מזה ימים ימימה כאומר "הייתי כאן קודם, ואהיה גם אחר כך"...

רגע לפני יום הכיפורים תשע"ו ושבועות ספורים לאחר מותה של אוה נהיר, פנתה אלי חברת קיבוץ שער העמקים תמר ראובני והזמינה אותי לכתוב כמה מילים לשעה שתוקדש לאוה ביום הכיפורים תחת הכותרת "השיעור של אוה". אלו הדברים שנשלחו והוקראו במפגש שלא נכחתי בו:

החוויה החזקה של קיץ זה הייתה, ללא עוררין מבחינתי, פריסה של כשבוע למאהל שהקמנו לבד בחוף מעגן מיכאל. תזכורת לאפשרות לחיים בטבע לא 'בלי' אבל עם פחות, הרבה פחות חפצים ומכשירי חשמל ותקשורת. ניקיון אמיתי לראש ולנפש ואתגר סביר לגוף המפונק. את רוב הצילומים ביימה וצילמה אלה בת ה-12 להוציא אלו בהם היא מצולמת שהם שלי. סוף הקיץ, החצבים בבתות כבר פורחים בחלקם ואני שמחה בקיץ הזה, קיץ תשע"ה 2015.

אין לי שולחן עבודה כבר כמה שנים טובות. כשעוד היה לי שולחן הוא עמד שם יחד עם הדמיונות שלי של בית. בדימיון הבית היה יציב ומפנק וקבוע מאוד. בפועל גרתי בדירות שכורות, משתנות, אבל תיחזקתי שולחן עבודה מפואר: עם לוח שעם ענק וכל מה שמעורר השראה נעוץ בו. עם פסלים מהודו. עם שירי יהודה עמיחי בפינה. עם מנורה בזווית מושלמת. עם מחשב. עם עטים.

ברית בין בחורה לבחור המאמינים שנועדו לחיות יחדיו, לבנות בית משותף ולהביא ילדים יחד, זו עם זה, בארץ הזו. חתונה בקיבוץ, ליל חודש אב שזיכה את האורחים במעט משבי סתיו מזדמנים. נגזרת מופלאה ומאתגרת של אנשי הארץ הזו - קיבוצניקים בני העמק, אנשי הדרום הרחוק ונוער שיש אמונת אל בליבו.

לא היה פשוט לנסח במילים את ה- Mission Statment שלי. זה זמן שאני יודעת לבנות ולהכין מערכים לכל נושא שנידרש, לכתוב ולנסח שאלות וקוי מיתאר, ללקט ממלאי החומרים שלי את אלו שמאירים אחרת, שפותחים את גבולות המחשבה הסדורה, הישרה. זה זמן שאני מתנסה בהעברת המפגשים הללו, 4 שעות כל מפגש כדי לפתוח, לחפור, להסיר מסכות להזיז מחיצות ולשלות את פניני התובנה, את רגישות המחשבות, את הפחדים והודאויות. לא פשוט היה לנסח את הכלי שמאפשר את התהליכים הללו במילים. ניסיתי!

"לזכרון כללים משלו, הערך שלו מתנתק מן המציאות שהולידה אותו..." 
[ראובן נמדר, הבית אשר נחרב]

ספר שירת הגעגועים של מיה טבת דיין לאמה עפרה טבת יצא בשבועות הקרובים לחנויות הספרים.
במסע שעשתה לקיבוץ ילדותה כנרת, אחר מות האם, בעקבות הסופרת שריל סטרייד וספרה WILD מיה כתבה:

"אני בוכה על שתינו", הסברתי לה בעודי שותלת לתוכה פרחים, "לא רק עלייך. אני בוכה על הפרֵדה שנכפתה עלינו, על כך שעוד לא התחלתי להבין איזה תוקף יש לקיום שלי בלעדייך. מה אני מדברת, לא התחלתי עוד להרגיש מה זה להיות אני בלעדייך".  שמעתי אותה עונה לי, אומרת, "את יכולה לעזוב אותי כבר. לכי וחיי את חייך, אני בסדר. תתרכזי בעצמך. יש לך החכמה והאומץ והיכולת לעשות הכול לבד". הנהנתי, ועשיתי את הבלתי אפשרי, כי איך מסובבים את הגב לקבר של אמא ומתרחקים מהמקום? ובכל זאת, הלכתי. 

"my deart IDIT COMM TO VISIT ME I AM WELL SEND YOU MY LOVE eVA"

מי שביקר אי פעם במצפה ימי או אקווריום ענק, זוכר ודאי את מיכלי המדוזות המרהיבות. מינים וזנים שונים ממשפחה מיוחדת זו שטים ונעים במים ברכות ואוריריות מופלאים. בדרך כלל חדר התצוגה יהיה חשוך מעט ואור עדין מופנה, כזרקורי במה, לעבר היצורים השקפקפים המרקדים בחנניות בין בועות האויר.