אסופה של מחשבות בעניין סגר, הסגר ומחנק -
1. ראיתי השבוע בפעם השנייה את תכנית הדגל "הזמר במסכה" ואז זה הכה בי... זה אני, את, אתה, אנחנו שם בפנים, בתוך התחפושת המפוארת הזאת של תרנגול, שפירית, פלאפל או מלפפון חמוץ. אוסף רמזים איזוטריים מחיינו שלפני, העמדה ארוויזיונית ובמרכזה אנחנו מפזזים, מנסים לשיר כאילו אין היום ולא יהיה מחר, כאילו יש לנו אויר שם בפנים, כאילו מישהו בחוץ יעריך את המאמץ האחרון שלנו ויצעק, כמו אופירה, "הוא לא זמר, הוא לא זמר, אבל הוא רוצה נורא..."
1. ראיתי השבוע בפעם השנייה את תכנית הדגל "הזמר במסכה" ואז זה הכה בי... זה אני, את, אתה, אנחנו שם בפנים, בתוך התחפושת המפוארת הזאת של תרנגול, שפירית, פלאפל או מלפפון חמוץ. אוסף רמזים איזוטריים מחיינו שלפני, העמדה ארוויזיונית ובמרכזה אנחנו מפזזים, מנסים לשיר כאילו אין היום ולא יהיה מחר, כאילו יש לנו אויר שם בפנים, כאילו מישהו בחוץ יעריך את המאמץ האחרון שלנו ויצעק, כמו אופירה, "הוא לא זמר, הוא לא זמר, אבל הוא רוצה נורא..."
וכמה עצוב הוא הרגע בו מוסרת המסכה - רגע תהילה קצרצר וריק ממשמעות. וגם בחוץ מועט החמצן ותחושת החנק לא מרפה וביבי בשלטון עדיין וגם הקורונה עוד כאן.
2. כשהיו ילדיי קטנים קראנו את ספרו של אפריים סידון "עלילות פֶרְדִינַנְד פְּדָהצוּר בקיצור" בו מתעמר מלך, יהיר וטיפש בנתיניו התמימים, כדי לבחון את מידת נאמנותם ולהוכיח שגם אם יענה אותם ימשיכו לאהוב אותו ולציית לו. העלילה בספר מסתיימת בהדחתו. הוא נארז בארגז ונשלח רחוק רחוק.
נזכרתי בספר הזה היום כשעמדתי 20 דק' בפקק משטרתי במבואות עפולה. סתם. ממש סתם.
"אכיפת הסגר" קוראים להתעללות הזאת והיא באה להזכיר לאזרח אצל מי הכוח.
עודי עומדת בפקק שמעתי עוד ועוד שיחות אקטואליה ברדיו על אלימות שוטרים מול מפגינות.ים בבלפור ובכיכר "הבימה", מול ילד חרדי בביתר עלית ועוד. פינטזתי על האפשרות לארוז את השליט ועושי דברו בחבילה אחת ולשגר באמזון לקצה העולם, בלי כתובת שולח ובלי אפשרות החזרה.
3. כהורה, תמיד השתדלתי להשאיר את האחריות בידיים של ילדיי. לא סידרתי להם את תיק בית הספר או תיקי נסיעות, לא הכנתי איתם שעורים וגם לא הקפדתי להתיצב למול המורים בשעת סיכסוך. זה לא אומר שלא גדלו לי ילדים מפונקים אבל אני חושבת שקיבלו כלים לאחריות אישית.
כל ההקדמה הזו כדי לומר שנדמה לי שהדבר הכי חמור שקורה כרגע זה שבגלל ההתנהלות השילטונית המבולבלת והאכיפה הבלתי מידתית כולנו נכנסים למצב של ילדים שאין עליהם אחריות וכל האחריות היא על המבוגרים הבלתי אחראיים שם בכנסת ישראל וממשלתה.
אנחנו מחונכים כאזרחים למצוא פרצות, לא להרגיש שותפות, שייכות, אכפתיות מול השלטון שלכאורה רובינו בחרו. אנחנו מתרגשים לשתף את "אין לי ארץ אחרת גם אם ארצי שינתה פניה" אבל מתים לצאת ממנה, מצקצקים ברגע שעוקפים אותנו בפקק אבל כשאיש לא מבחין נעקוף גם אנחנו, מביטים בזעזוע בחרדים ובערבים שאינם מקפידים על הריחוק ומארגנים ערב חג מוקדם כדי להפגיש את המשפחה הרחבה רגע לפני הסגר, אני ולא אחר, מודה.
מה זה אומר על האחריות האישית שלי? מה זה אומר על האחריות האישית שלך?
4. כמה מהר התרגלנו למושג "סגר"?!
אם מקלידים "סגר" בחיפוש בגוגל מסתתרת ההגדרה רק בעמוד השני של כמעת 9 מליון תוצאות וראו זה פלא, ההגדרה לא עודכנה ולא הורחבה -
"סגר הוא מצור המוטל על מדינות או על תושבים, לרוב בשל מטרות ביטחוניות. הסגר מונע או מגביל תושבים, סחורות, כלי שיט או כלי טיס מלצאת מהאזור (ולעיתים גם להיכנס אליו). אולם בניגוד לעוצר הוא מאפשר תנועה בתוך תחומי הסגר. הסגר נאכף לרוב באמצעות הקמת מחסומים צבאיים על הכניסות לאזור ועל ידי ביצוע פטרולים לאורך גבולותיו."
המושג הזה, ציין, עד לפני רגע, חלק אפל ביחסי הכוחות הקשים ביננו לבין הפלסטינאים הכפופים לנו. מילה קצרה המסתירה אמצעי הפחדה, שליטה ודיכוי שהשתדלנו לא לחשוב עליה, כדי שלא נביט ניכוחה במציאות הכיבוש, והנה היא הופכת להיות חלק משגרת חיינו שלנו*. אופס!
* ועליהם, הפלבטינאים, כבר לא שומעים
5. בני האדם הם יצורים חברתיים. והישראלים, בהגזמה.
כבר כמה שנים טובות שרובינו מתחבקים ולרוב גם מתנשקים כשנפגשים, גם אם המפגש איננו עם אהוב או קרוב. לוחצים ואוחזים ידיים תוך כדי הדיבור ונוגעים זה בזו בלי סוף.
לא תמיד היינו כאלו "דביקים", פעם נגענו פחות. עמדנו פחות קרוב, דברנו פחות חזק. לא ככה?
אז...
אולי אפשר?!
2. כשהיו ילדיי קטנים קראנו את ספרו של אפריים סידון "עלילות פֶרְדִינַנְד פְּדָהצוּר בקיצור" בו מתעמר מלך, יהיר וטיפש בנתיניו התמימים, כדי לבחון את מידת נאמנותם ולהוכיח שגם אם יענה אותם ימשיכו לאהוב אותו ולציית לו. העלילה בספר מסתיימת בהדחתו. הוא נארז בארגז ונשלח רחוק רחוק.
נזכרתי בספר הזה היום כשעמדתי 20 דק' בפקק משטרתי במבואות עפולה. סתם. ממש סתם.
"אכיפת הסגר" קוראים להתעללות הזאת והיא באה להזכיר לאזרח אצל מי הכוח.
עודי עומדת בפקק שמעתי עוד ועוד שיחות אקטואליה ברדיו על אלימות שוטרים מול מפגינות.ים בבלפור ובכיכר "הבימה", מול ילד חרדי בביתר עלית ועוד. פינטזתי על האפשרות לארוז את השליט ועושי דברו בחבילה אחת ולשגר באמזון לקצה העולם, בלי כתובת שולח ובלי אפשרות החזרה.
3. כהורה, תמיד השתדלתי להשאיר את האחריות בידיים של ילדיי. לא סידרתי להם את תיק בית הספר או תיקי נסיעות, לא הכנתי איתם שעורים וגם לא הקפדתי להתיצב למול המורים בשעת סיכסוך. זה לא אומר שלא גדלו לי ילדים מפונקים אבל אני חושבת שקיבלו כלים לאחריות אישית.
כל ההקדמה הזו כדי לומר שנדמה לי שהדבר הכי חמור שקורה כרגע זה שבגלל ההתנהלות השילטונית המבולבלת והאכיפה הבלתי מידתית כולנו נכנסים למצב של ילדים שאין עליהם אחריות וכל האחריות היא על המבוגרים הבלתי אחראיים שם בכנסת ישראל וממשלתה.
אנחנו מחונכים כאזרחים למצוא פרצות, לא להרגיש שותפות, שייכות, אכפתיות מול השלטון שלכאורה רובינו בחרו. אנחנו מתרגשים לשתף את "אין לי ארץ אחרת גם אם ארצי שינתה פניה" אבל מתים לצאת ממנה, מצקצקים ברגע שעוקפים אותנו בפקק אבל כשאיש לא מבחין נעקוף גם אנחנו, מביטים בזעזוע בחרדים ובערבים שאינם מקפידים על הריחוק ומארגנים ערב חג מוקדם כדי להפגיש את המשפחה הרחבה רגע לפני הסגר, אני ולא אחר, מודה.
מה זה אומר על האחריות האישית שלי? מה זה אומר על האחריות האישית שלך?
4. כמה מהר התרגלנו למושג "סגר"?!
אם מקלידים "סגר" בחיפוש בגוגל מסתתרת ההגדרה רק בעמוד השני של כמעת 9 מליון תוצאות וראו זה פלא, ההגדרה לא עודכנה ולא הורחבה -
"סגר הוא מצור המוטל על מדינות או על תושבים, לרוב בשל מטרות ביטחוניות. הסגר מונע או מגביל תושבים, סחורות, כלי שיט או כלי טיס מלצאת מהאזור (ולעיתים גם להיכנס אליו). אולם בניגוד לעוצר הוא מאפשר תנועה בתוך תחומי הסגר. הסגר נאכף לרוב באמצעות הקמת מחסומים צבאיים על הכניסות לאזור ועל ידי ביצוע פטרולים לאורך גבולותיו."
המושג הזה, ציין, עד לפני רגע, חלק אפל ביחסי הכוחות הקשים ביננו לבין הפלסטינאים הכפופים לנו. מילה קצרה המסתירה אמצעי הפחדה, שליטה ודיכוי שהשתדלנו לא לחשוב עליה, כדי שלא נביט ניכוחה במציאות הכיבוש, והנה היא הופכת להיות חלק משגרת חיינו שלנו*. אופס!
* ועליהם, הפלבטינאים, כבר לא שומעים
5. בני האדם הם יצורים חברתיים. והישראלים, בהגזמה.
כבר כמה שנים טובות שרובינו מתחבקים ולרוב גם מתנשקים כשנפגשים, גם אם המפגש איננו עם אהוב או קרוב. לוחצים ואוחזים ידיים תוך כדי הדיבור ונוגעים זה בזו בלי סוף.
לא תמיד היינו כאלו "דביקים", פעם נגענו פחות. עמדנו פחות קרוב, דברנו פחות חזק. לא ככה?
אז...
אולי אפשר?!