"תגידי, איזה משמעות יש להתנדבות שאנחנו עושים פה?" שאלה והביטה בי בעיניים פעורות " כולנו ילדים, רק בני עשרים וקצת, באנו לחצי שנה ואחר כך סביר שלא נראה אותם לעולם" הוסיפה בעצב. חצי שנה של התנדבות עם ילדי רחוב ונוער עיוור בגונדר שבאתיופיה. 

" ערך הוא מושג חמקמק" עניתי מהוהרת "לפעמים רק העובדה שראית אותם, ששמעת את מה שסיפרו וליטפת את ראשם נתן אישוש למאבק ההישרדות שלהם. וכן, אני חושבת שיש משמעות וערך להתנדבות שלכם גם אם היא קצרה בזמן ומשאבים".

רוב הא.נשים שמגיעים אלי לתהליך  "מבע ממפה תודעה" MMT מגיעים בשלב מסויים בשיחתנו לעיסוק במושג ערך. אולי זה סוג הא.נשים אבל נדמה שלרובינו חשוב לתת ערך לחיינו, למעשינו, למה שנשאיר אחרינו. אנחנו מזהים ערך בעולם שסביבנו ויודעים לדבר על ערכים וערכיות בחינוך, בחברה ובעסקים.

למרות זאת, הרבה דברים בקיום היומיומי שלנו, הופכים להיות שקופים עם הזמן, "מאבדים מערכם".

השפע בו אנו חיים מאפשר עיוורון למה שיש, ורק כשניגזל מאיתנו חזר להיות בעל ערך. 
הקורונה, או ליתר דיוק מגבלות  החיים שהביאה איתה,  נותנים תג ערכי לאותם מרחבים בחיינו שכבר מזמן התרגלנו לא להסתכל עליהם [obvious] ומחזירה להם את מעמדם. 

הברורה מכולם היא הנשימה.
לבריאות יש ערך קבוע, "שער" יציב. ברורה לנו המשמעות של "להיות בריא.ה" אבל ערכה של הנשימה, כביטוי לקיום הפיזי שלנו נמדדת רק בקושייה, בהעדרה. מי שקשה לו לנשום יודע כמה ערך יש לנשימה בעוד שרובינו הגדול לא חשים בה כלל. היא רק עוד פעולה אוטומטית שהגוף שלנו מבצע. עיצרו רק לשניה וקחו שאיפה מלאה, ארוכה, אל תוך הריאות. החזיקו בה בפנים עוד לרגע ושחררו נשיפה של שיחרור. אני נושמת משמע אני קיימת, חיה, בריאה.

ומה לגבי חברות, קירבה, מגע ושיגרה שנגזלו מחיינו בחודשים האחרונים. מתי עצרנו לחשוב על החשיבות העצומה שיש להם עבורינו? רק משנלקחו והורחקנו מהם, הבנו שוב את ערכם. 

איך יראו חיינו אחרי כן? נהיה קרובים כמו פעם או פחות? אולי יותר?
האם נזכור? האם נזכור בעתיד את הערך האדיר שלהם? האם נזכור להוקיר תודה על שהם חלק משיגרת יומנו?