החג הזה, בשמותיו השונים, ומצוותיו המשונים [משונות?] מתאים לעכשיו כמו כפפה חד פעמית תכולה ליד רחוצה :)
"השתגעת?!" תגידו ודאי " זה הכי לא שייך, על מה את מדברת, בחיי?!?"
אז תראו מה חשבתי -

סדר - יש פה חדש ואחר. סדר עולמי, רב לאומי, סדר ענקי, חברתי וכלכלי, סדר שיוצר אי-סדר מטורף!

סדר שבו וירוס בלתי נראה פועל כסדרן מיומן, וממיין את המבוגרים והקשישים - אלו שעשו ועמלו ועברו כבר לא מעט, ועכשיו כשהגיעו לנחלה, הוא, הוירוס, ממיין אותם לחיים או למכונת הנשמה.

סדר שבו משטרה וצבא מנהלים חיי אזרחים גם במישטר דמוקרטי-ליברלי-פלורליסטי-מודרני. סדר בו מנהיגי העולם שולחים סוכנים חשאיים עם מזוודות של כסף "לקנות" מיכשור רפואי לעמם, וכל המרבה בממון אולי יציל את ההמון.  אפשר בכלל לדמיין את הסדר הזה?

סדר חדש יש פה, בו אנשים נדחקים לבפנים, לוילות מפוארות, בתי דירות או פחונים ברחובות, ומנהלי הסדר מורים לא לצאת, לא לפגוש, לא לטייל. וזה כבר ממש לא תקין להשתעל. והם שם פוגשים, פנים אל פנים, את מי שאיתו הם "חיים" כבר הרבה שנים. וזה לא תמיד קל או נעים. 

והסדר הזה הוא כבר לא רק בליל הסדר אלא סדר ליל ויום וליל ויום וליל....

פסח - כל תלמיד יודע שהאל הרחום פסח על בתי היהודים במצריים. בהם הרג ועלינו חמל וריחם. Covid19 וירוס נוכרי, לא כשר, לא פוסח ולא מבדיל בין יהודים לגויים. כמו שחלקינו כבר מזמן אומרות ואומרים, שאנחנו ככל העמים...

מצה - תחושת המיצוי המאפיינת את המצה, מן "לחם" דחוס נטול לחות וטעם, גם אנחנו כבר מזמן מצה מיצינו. תחשבו על המצה האמצעית, שקודם חוצים ושוברים אותה ואז, כאילו לא מספיק, מכניסים בין שתיים שלמות, כמו חומות בלי תיקווה. לא ככה אנחנו עכשיו? בלחץ, שבורים, מאבדים את עצמינו, את עצמאותינו, פירורים פרורים.

מרור - זה ברור, מר לנו בפה ובנשמה, אבל אפילו החרוסת, שבעיסתה כולנו מכוסים, לחלקינו מתוקה עד בחילה, רואים את הטוב בעצירה. ולאחרים ניתקעים האגוזים בחורים, חישבו על בני ברק או מאה שערים, זוג הורים וכעשרה ילדים בתוך דירונת מסתופפים. ושום חסה מרה לא עוזרת לאזן את המצב כי חלק מסממני המחלה היא אובדו של הטעם. וכל מה שאנחנו משוועים זה להיות כמו רגע לפני, כמו פעם...

ומה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? 
ויש לנו פתאום כל-כך הרבה תשובות!
והקשה מכולם, כרגע, היא שאין אנו יחד מסובין לא הערב וגם לא מחר, 
גם אם אנחנו "העם הניבחר".

ואנחנו מצווים להלל, לפאר, לשבח... והמצב מבאס ואף אחד לא באמת שמח.

אך זו חכמת ההגדה ולכן היא שרדה.
והיא, האמונה בטוב והתקווה, שעמדה
לאימותינו ולאבותינו ולנו ולילדינו. 

האמונה, ההודייה, כל אחד לעצמו כל אחת לעצמה, שונה ואישית ועמוקה. ושולחת אותנו לברור וחיפוש ושפה.

וזו שלי, פשוטה, וזו לשונה:
"מודה אני על פת הלחם והמצה על שולחני, מודה שהורינו בריאים, חזקים וצלולים. מודה שילדינו איתנו בקן מסתופפים, מודה על הקהילה המייטיבה בה אנו חיים מודה על האביב המשתולל ועל חדוות החיים. שתעמוד לי זו התקווה עד תום המגיפה ועוד טיפה. אחר כך אסתדר לבדי, מבטיחה!"

לשנה הבאה בירושלים, תל-אביב או חיפה, הבנויה!
י"ד ניסן תש"פ
07/04/2020