ערב פסח תשע"ד,אפריל 2014
בשנים האחרונות מצאתי עצמי עורכת את הסדרים המשפחתיים. בצד שלי או בצד שלו, לא משנה. וכך, לקראת ליל הסדר אני בוחרת נושא שיעמוד במרכז המפגש המשפחתי הזה שהוכתב לנו בצו מקראי: וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַ-ה' אֱלֹהֶיךָ... לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת... לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ [דברים טז' ב-ג] השנה, שלא במקרה, הנושא שמעסיק אותי סביב החג הוא המסע. מסעם של בני ישראל ממצרים לישראל, מסעם של יוצאי אתיופיה מארצם לירושלים וכל אותם מסעות אישיים, פנימיים וחיצוניים שאנו מזומנים אליהם השכם וערב...
בשנים האחרונות מצאתי עצמי עורכת את הסדרים המשפחתיים. בצד שלי או בצד שלו, לא משנה. וכך, לקראת ליל הסדר אני בוחרת נושא שיעמוד במרכז המפגש המשפחתי הזה שהוכתב לנו בצו מקראי: וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַ-ה' אֱלֹהֶיךָ... לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת... לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ [דברים טז' ב-ג] השנה, שלא במקרה, הנושא שמעסיק אותי סביב החג הוא המסע. מסעם של בני ישראל ממצרים לישראל, מסעם של יוצאי אתיופיה מארצם לירושלים וכל אותם מסעות אישיים, פנימיים וחיצוניים שאנו מזומנים אליהם השכם וערב...
הבוקר, בבוקר יום הולדתי, אני סוגרת שנה אפילו שנתיים של מסעות שלא העלתי בדעתי שאצא אליהם. חלק מהמסעות מצאו תיעוד כאן וחלקם נשארו נחלת המשפחה והחברים הקרובים. יש מהם שיצאתי אליהם כסומא, בלי לשאול שאלות ובלי לדעת בדיוק לאן או למה אני הולכת, והיו אחרים שהכנתי, תכננתי ובניתי בקפידה. חלק ממסעותיי הגיעו לקו גמר ברור ולשמחתי בחלקם האחר אני עוד צועדת ויש כמה חדשים הקורצים לי מעבר לפינה.
השנה זכיתי לצעוד, ולו רק ליום אחד, באחד המסעות המרגשים והמיוחדים שסללה כאן בארץ משפחת הופנר ושותפיהם לאב"י בשביל ישראל. מסע של הנצחה וקרוב לבבות וקצוות חברתיים, אמוניים ופוליטיים. מסע שנולד מתוך השכול הפרטי על אובדן בנם אבי הופנר ז"ל באסון המסוקים והפך לאירוע של חיים, שמחה ויצירה.
המסע שלהם מאפשר לאנשים שונים לצאת יחד למסע משותף בין אם לימים ספורים ובין אם לכל אורכו של השביל תוך מפגש ושיח עם רבים אחרים שמסעם חופף אך שונה. למרות השנים הרבות שבהן אני מכירה את רעיה הופנר ומודעת למיזם שלה, רק השנה, בזכות בנות המכינה זכיתי לחוויה מעצימה זו, צעד ראשון שעוד יבואו אחריו, בטוח.
מאז חזרתי מהמסע לאתיופיה, הנושא מעסיק את מחשבותיי כמו גם את היום-יום שלי, וכך קרה שהבאתי אותו למפגשי לבנות קד"צ [קדם צבא] במכינת ימין אורד שבמגדל העמק ובמקביל גם לבוקר עם מדריכי כפר נוער בסיכון ברמת הדסה שעושים מסעות יומיומיים בנסיון להיטיב את עתיד החניכים המגיעים אליהם. כאן וגם שם המסגרת היא סדנאות של דיבור פשוט בהן מועלות שאלות להתייחסות ולדיון סביב מושג אחד בכל פעם, תהליך המציף מושגים וערכים אלה לתודעה, מעמיק את חכמת הקבוצה והפרטים בה ומביא לשיתוף וחיבור בין הנוכחים. מזמינה אתכם לשאול עצמכן/ם -
חושבת על הפרידות המצמיחות שחוויתי ויודעת שלא תמיד זה כך. נזכרת בקטע מטלטל שכתבה שלומית אקל, מבנות המכינה, על הפרידות הכואבות והאכזריות שעברו חלק מיוצאי אתיופיה במסעם הקשה, וכך כתבה -
" אילו רק הייתי מצליחה להעלות בכתב את סבלותיהם הרבים של יהודי אתיופיה, את החלק שלהם בשואה, שעברו מידי הגויים בדרך לארץ המיוחלת.
אילו רק יכולתי לתאר לפחות חלקית, את הזוועות שעברו, את הבנות שנאנסו מול עיניי האבות, את הילדים שנשחטו מול עיניי האימהות, את הזקנים הנכבדים שייחלו להיקבר באדמת הקודש וגופותיהם בחולות המדבר. אילו רק יכלו המתים לדבר, לספר על התלאות הרבות שעברו, על החלום שלא הצליחו להגשים. לספר על חלומם שהתמוסס במדבריות סודן, על החלום של 'ירושלים של זהב'. אבל הם, בניגוד אלינו, נשארו מאחור מתבוננים מהמדבר בבני ישראל שהצליחו לעבור את עבר הירדן. הם, כמשה, לא זכו להיכנס לארץ הקודש. מתבוננים בשתיקה על עצמותיהם של החולמים, ללא חלקת אדמה שתסמל את זהותם, רק שכבת חול דקה שפיזרו יקיריהם בזריזות על גופם הדומם.
אני עוד מצליחה לראות, לדמיין את הדמעות השקופות שזולגות מעיניהם הכמהות, העצובות, של אותם לוחמים גדולים צעירים וצעירות, אימהות ואבות, ילדים זקנים וטף שהשארנו מאחור, עם שביב תקווה שאולי בביאת המשיח יקומו לתחייה ונזכה לספר את סיפורם האישי , את הסיפור של כל אחד ואחת. "
והשאלה מהדדת לי את המסע המשמעותי שעברתי השנה עם סגירת מפגשי פריחה לאחר 7 שנות פעילות. הפרידה מהבקרים שמילאו אותי, ונשים רבות שהגיעו, בעוצמות ובחכמת השבט הנשי לא נעשתה בקלות ולוותה בסוג של אבל ושברון לב. המציאות בה הגיעו פחות ופחות נשים למפגשים לא הותירה לי ברירה...ניסיתי עוד ועוד עד שהבנתי שיש ללכת הלאה. סגירת המסע הזה הולידה כתהליך מקביל יציאה למסע חדש, שונה ומרתק וליצירת סדנאות דיבור פשוט.
שאלת נוכחותי במסע היא "שאלת היום" שלי. ברור לי שהיו מסעות בהם לא הייתי Fully presents לא הייתי נוכחת במלוא הווייתי. היעד שלי הוא לא לתת למצבים כאלו לקרות עוד. בעולם רווי הפרעות וגירויים הצורך לשמור על כאן ועכשיו- להקשיב למי שמולי, להתפנות לילדי, להיות מרוכזת במעשי ולהתעלם מהצלצולים והאותות של מכשירי התקשורת סביבי- איננו פשוט ואיננו ברור מאיליו... אז,
אני בחרתי בשיר הזה למסע החדש שלי אל תוך שנתי ה-53, אל ערב חג הפסח. מי ייתן ויצלחו מסעותיכם וזיכרו לא לדבר דיבת הארץ רעה כדי שלא תמצאו עצמכם/ן נודדים במדבר ארבעים שנה. חג שמח!
השנה זכיתי לצעוד, ולו רק ליום אחד, באחד המסעות המרגשים והמיוחדים שסללה כאן בארץ משפחת הופנר ושותפיהם לאב"י בשביל ישראל. מסע של הנצחה וקרוב לבבות וקצוות חברתיים, אמוניים ופוליטיים. מסע שנולד מתוך השכול הפרטי על אובדן בנם אבי הופנר ז"ל באסון המסוקים והפך לאירוע של חיים, שמחה ויצירה.
המסע שלהם מאפשר לאנשים שונים לצאת יחד למסע משותף בין אם לימים ספורים ובין אם לכל אורכו של השביל תוך מפגש ושיח עם רבים אחרים שמסעם חופף אך שונה. למרות השנים הרבות שבהן אני מכירה את רעיה הופנר ומודעת למיזם שלה, רק השנה, בזכות בנות המכינה זכיתי לחוויה מעצימה זו, צעד ראשון שעוד יבואו אחריו, בטוח.
מאז חזרתי מהמסע לאתיופיה, הנושא מעסיק את מחשבותיי כמו גם את היום-יום שלי, וכך קרה שהבאתי אותו למפגשי לבנות קד"צ [קדם צבא] במכינת ימין אורד שבמגדל העמק ובמקביל גם לבוקר עם מדריכי כפר נוער בסיכון ברמת הדסה שעושים מסעות יומיומיים בנסיון להיטיב את עתיד החניכים המגיעים אליהם. כאן וגם שם המסגרת היא סדנאות של דיבור פשוט בהן מועלות שאלות להתייחסות ולדיון סביב מושג אחד בכל פעם, תהליך המציף מושגים וערכים אלה לתודעה, מעמיק את חכמת הקבוצה והפרטים בה ומביא לשיתוף וחיבור בין הנוכחים. מזמינה אתכם לשאול עצמכן/ם -
חושבת על הפרידות המצמיחות שחוויתי ויודעת שלא תמיד זה כך. נזכרת בקטע מטלטל שכתבה שלומית אקל, מבנות המכינה, על הפרידות הכואבות והאכזריות שעברו חלק מיוצאי אתיופיה במסעם הקשה, וכך כתבה -
" אילו רק הייתי מצליחה להעלות בכתב את סבלותיהם הרבים של יהודי אתיופיה, את החלק שלהם בשואה, שעברו מידי הגויים בדרך לארץ המיוחלת.
אילו רק יכולתי לתאר לפחות חלקית, את הזוועות שעברו, את הבנות שנאנסו מול עיניי האבות, את הילדים שנשחטו מול עיניי האימהות, את הזקנים הנכבדים שייחלו להיקבר באדמת הקודש וגופותיהם בחולות המדבר. אילו רק יכלו המתים לדבר, לספר על התלאות הרבות שעברו, על החלום שלא הצליחו להגשים. לספר על חלומם שהתמוסס במדבריות סודן, על החלום של 'ירושלים של זהב'. אבל הם, בניגוד אלינו, נשארו מאחור מתבוננים מהמדבר בבני ישראל שהצליחו לעבור את עבר הירדן. הם, כמשה, לא זכו להיכנס לארץ הקודש. מתבוננים בשתיקה על עצמותיהם של החולמים, ללא חלקת אדמה שתסמל את זהותם, רק שכבת חול דקה שפיזרו יקיריהם בזריזות על גופם הדומם.
אני עוד מצליחה לראות, לדמיין את הדמעות השקופות שזולגות מעיניהם הכמהות, העצובות, של אותם לוחמים גדולים צעירים וצעירות, אימהות ואבות, ילדים זקנים וטף שהשארנו מאחור, עם שביב תקווה שאולי בביאת המשיח יקומו לתחייה ונזכה לספר את סיפורם האישי , את הסיפור של כל אחד ואחת. "
והשאלה מהדדת לי את המסע המשמעותי שעברתי השנה עם סגירת מפגשי פריחה לאחר 7 שנות פעילות. הפרידה מהבקרים שמילאו אותי, ונשים רבות שהגיעו, בעוצמות ובחכמת השבט הנשי לא נעשתה בקלות ולוותה בסוג של אבל ושברון לב. המציאות בה הגיעו פחות ופחות נשים למפגשים לא הותירה לי ברירה...ניסיתי עוד ועוד עד שהבנתי שיש ללכת הלאה. סגירת המסע הזה הולידה כתהליך מקביל יציאה למסע חדש, שונה ומרתק וליצירת סדנאות דיבור פשוט.
שאלת נוכחותי במסע היא "שאלת היום" שלי. ברור לי שהיו מסעות בהם לא הייתי Fully presents לא הייתי נוכחת במלוא הווייתי. היעד שלי הוא לא לתת למצבים כאלו לקרות עוד. בעולם רווי הפרעות וגירויים הצורך לשמור על כאן ועכשיו- להקשיב למי שמולי, להתפנות לילדי, להיות מרוכזת במעשי ולהתעלם מהצלצולים והאותות של מכשירי התקשורת סביבי- איננו פשוט ואיננו ברור מאיליו... אז,
אני בחרתי בשיר הזה למסע החדש שלי אל תוך שנתי ה-53, אל ערב חג הפסח. מי ייתן ויצלחו מסעותיכם וזיכרו לא לדבר דיבת הארץ רעה כדי שלא תמצאו עצמכם/ן נודדים במדבר ארבעים שנה. חג שמח!