זהו, נגמר החופש הגדול ותחושת עצבות ופרידה אופפת אותי. במהלך החודשיים האחרונים עקבתי בבלוגים ובפוסטים שונים ברשת אחר הספירה לאחור של הורים, בעיקר אמהות, לרגע חזרת ילדיהם למסגרת החינוך הפורמאלית, הבנתי את מצוקתן אבל הרגשתי בסיפור אחר. מגישושי התברר לי שיש עוד כמוני אבל קולנו לא נשמע: הקול המברך על זמן האיכות עם ילדתי, על הזכות לצפות בה גדלה ומתפתחת, על היכולת לשים חותם בנפשה ובידיעותיה, על הזמן האמיתי לממש את החוזה שלקחתי על עצמי מרצון, ולא בקלות יתרה, להיות הורה.

הגילוי הנאות המתחייב הוא שאני עובדת מהבית. יחסית לבעלות מישרה יש לי הרבה זמן ושקט נפשי. בנוסף אני מה שמכונה הורה בוגרת, הילדה הזו היא מתנה שקיבלתי ליום הולדתי הארבעים, לפני עשור כאמור. בנוסף, אין ספק שאין השוואה בין ילדה אחת, בת אוטוטו עשר, לבית שוקק ילדים. וכן, הילדה שלי מיוחדת בדיוק כמו שכל ילד מיוחד להוריו...העניין הוא לא בזה.

יש לי הרגשה מתמשכת, ששכחנו הורות פשוטה מה היא ואנו הולכים ומאבדים את האינסטינקטים הבסיסיים שעליהם גדלנו בבתי ובחצרות ילדותינו. היכולת לתת לילדינו את הזכות להשתעמם. לחפש מה לעשות, למצוא חומרים מזדמנים בבית ובסביבותיו, לחפור בור בחצר ללא סיבה או לבנות אוהלים בסלון הממוזג. הבתים שלנו מלאים אוצרות ששום קניון ומשחקייה לא המציאו עדיין.

לתפיסתי, הקשר המרכזי בין הורה לילד נבנה משילוב של חום ואהבה פיזיים עם המון המון מלל.  החגים, החופשות והחופש הגדול בו אנו מקבלים חודשיים שלמים של מערך ילדים-הורים-משפחה, מאפשרים לנו לתת לילדינו מהיסודות האלו בשפע ובנדיבות. על החום מדברים כולם, על הדיבור, פחות.

כאימא "מנוסה" לילד בן 21 שספג שיחות בגובה העיניים מהיום בו התחיל לדבר, שדיבר והסביר את עצמו לאורך השנים ו"כן! גם בגיל ההתבגרות", אני מאמינה גדולה ב"זכות הדיבור". הדיבור עם ילדינו הוא כלי חשוב מאין כמותו שרבים, הורים ומורים כאחד, מזניחים באופן מדאיג. דעתו של ילד ומחשבותיו הם בעלי ערך שווה לאלו של המבוגרים- וגם אותם אפשר לקבל או לא לקבל בפתיחות - עצם האפשור להיות חלק משיח זורם בבית, מפתחת אצל הילד כלים וחשיבה פתוחים. אין דבר שמשמח אותי יותר משיחה עם בתי: הנושאים לא צפויים, ההקשר לרוב מפתיע והזוי, התובנות מדהימות והצורך שלי כהורה, לענות על שאלות שלא תמיד קל לי להתמודד עימן ולעיתים אינני יודעת את התשובה עליהן...זו חוויה מעצימה המזכירה לי שוב ושוב את מקומי כהורה, כאם. 

במהלך שנת הלימודים נדרשת בתי, כמו ילדים אחרים, להתמודדות לא פשוטה עם מאסה גדולה של ילדים, חומרי לימוד, תחרויות ולחצים חברתיים, דרישות מורים וציפיות הורים והמון רעשי רקע ומתחים. החופש הגדול אפשר לה מנוחה אמיתית מכל זה: היא ישנה המון, ראתה טלוויזיה בהסכמי זמן מוגדרים, שיחקה, התחפשה, ציירה, גזרה, הדביקה, קראה, אפתה, צילמה והצטלמה בלי סוף, נסעה, חזרה, הייתה עם הוריה ועם חברי משפחה אחרים, הייתה בבית ובחוץ...הכול, ללא לחץ. חווית ילדות אמיתית, נקייה, טהורה.

בתוך הזמן הנפלא הזה הרגשתי אותה מתפתחת, צומחת, חוזרת לקצב הפנימי שלה - שאין בינו לבין הקצב המצופה ממנה במהלך שנה"ל ולא כלום - ובעיקר לומדת! כל-כך הרבה למידה הייתה בחופש הזה: למידה מהיצר הבסיסי, למידה ממשחק, מסקרנות, מחוויות, מאהבה שלנו, מאינטראקציה עם אנשים מוכרים וחדשים גם יחד, למידה עמוקה ומעשירה שבנתה לנגד עיני את הביטחון והשקט שעימו היא תתחיל את השנה הבאה.

אני מאחלת לאלה בתי ולשאר התלמידים החוזרים לכיסאות בית הספר שהלמידה שתתאפשר להם תהיה ממקום של חופש, אהבה וכבוד רב למי ומה שהם. וגם אם בגלל החופש הזה הם ידעו פחות ממה שמופיע בספרי הלימוד ... דייני!


 










































וכדי לאזן את הכתיבה הנשית, שיר מקסים של עלי מוהר ויוני רכטר, בתודה לעידן שהכירה לי אותו ולנעמה שהזכירה...

תגובות בתחתית העמוד....