עדית יקרה, זה נחמד שמישהו מתעניין בחוויות של אחרים. רוב האנשים אוהבים לספר את חוויותיהם ופחות להקשיב לזולתם. אספר לך איך האש תפסה אותי בדירתי ברחוב אינשטיין בחיפה, קומה שלישית על עמודים, משקיפה לנוף.
החלונות והתריסים עוד היו סגורים. אך כששמעתי במדיה שיש שרפה בגשר פז פתחתי את התריס בלבד וריח חזק של שריפה חדר מבעד לחלונות הסגורים. אבל אש לא ראיתי. לכן סגרתי את כל החלונות והתריסים בדירה וירדתי לסגור חלונות ותריסים בסטודיו שלי.
דקות ספורות לאחר שחזרתי לדירה דרך חדר מדרגות ללא ריח שריפה כלל, שמעתי אזעקת מכונית. פתחתי תריס לכוון הרחוב ומה שנשקף לעיני היה מראה סוריאליסטי: עשן לבן וסמיך ובתוכו מתעופפים חלקיקים שחורים. המכולת, שכבר נפתחה בבוקר, הייתה סגורה וחוץ ממכוניתנו לא היו מכוניות חונות בסביבה. כאילו כולם כבר הבינו שצריך להמלט ורק בעלי ואני נשארנו מאחור.
המחשבה הראשונה היתה שמוות בשריפה זהו מוות נורא.
בעלי שאל: מה ניקח? ואני עניתי: כלום.
הדבר היחיד שחשוב לי לקחת זה הציורים שלי ואותם אינני יכולה לקחת ממילא.
הרטבתי שני חיתולי בד, קשרנו לנו אותם על הפנים. לבעלי היה הארנק בכיס, אני לקחתי את תיק היד ובו ארנק, משקפים וטלפון. חדר המדרגות היה כבר מלא עשן. לא היה ספק שמשהו בוער קרוב מאוד. בדיעבד הסתבר שהיתה אש בחצר שלנו אך לא ראינו אותה. כשהגענו לרחוב ראינו אש בחצר הבית שמולנו. היות ואני הנהג אצלינו, היה ברור שאני נוהגת, זאת למרות שנחבלתי בכתף ולאחרונה נמנעתי מלנהוג. המעניין היה שבזכות האדרנלין כלל לא חשתי בכאב העז המלווה אותי בשבועות האחרונים. עשרות המטרים הראשונים נסענו בתוך עשן סמיך אך בהמשך מורד הרחוב לפתע לא היה עשן כלל והרחוב, שבקטע שליד ביתנו היה שומם לחלוטין, היה מלא אנשים ומכוניות.
נסענו לבתנו בזכרון יעקוב, שרק יומיים קודם לכן היו בה שרפות. למזלנו הצלחנו לצאת מחיפה לפני הפקקים. כנראה מכיוון שהתקשורת לא עמדה בקצב המסחרר של האירועים. מאחר ואנו היינו בעין הסערה הבנו שיש להימלט לפני שניתנה הוראת פינוי. בירידה מהכרמל לכוון כביש 2 כל הדרך מהבית נהגתי לסירוגין בתוך עשן סמיך ובאוויר צלול. המחשבה היחידה שליוותה אותי הייתה הנהיגה והתקווה שלא אכנס עם המכונית לתוך אש.
כשהגענו לבתנו היא הכינה לנו כוס תה עם סוכר. זה מרגיע. הדחקתי כל מחשבה על הבית. נשארנו אצלה שני לילות ושלושה ימים. לא חשבתי אפילו פעם אחת: מעניין מה קרה לבית... האמת שלא כל כך רציתי לחזור לשם. חתני הציע שיסע לראות אך לא הסכמתי. רק לאחר שבני הלך, ללא ידיעתי, לראות מה המצב וסיפר כי הייתה שרפה בגינה, יש סימנים של עבודת הכבאים בשטח והדירה לא נפגעה, חזרנו. כמויות הפיח שנגבתי עם הכתף השבורה שלי הן אדירות.
אני גרה ברחוב זה 46 שנים. גידלתי כאן ארבעה ילדים. בכל בית אני מכירה לפחות משפחה אחת. אינני מסוגלת להתקשר לאנשים. זה עתה חזרתי מסיור ראשון ברחוב. אין כמעט בית שלא נפגע, גינות שרופות לחלוטין דירות מפוחמות. פתאום הרגשתי שעוד רגע אתייפח ממש. כשחזרתי הרגשתי את הדמעות מציפות אותי שוב, באותה נקודה ברחוב, לא הבנתי למה דווקא כאן בא לי כל כך לבכות, הרי לכל אורך הרחוב יש מראות קשים, ואז הבנתי...
זה היה גזע עבה של עץ אורן שצמרתו נעלמה ורק שתי זרועות מפוחמות פנו כלפי מעלה.
בחלק הגזע שהיה בגובה עיני כאילו דמעות זלגו מעיני העץ,
השרף, השרף.
28/11/2016
אנה פסטרנק
אמנית חיפאית ילידת 1943
מתעדת בעבודותיה את אנשי, צמחי, נופי וחופי העיר שלה, חיפה.
דקות ספורות לאחר שחזרתי לדירה דרך חדר מדרגות ללא ריח שריפה כלל, שמעתי אזעקת מכונית. פתחתי תריס לכוון הרחוב ומה שנשקף לעיני היה מראה סוריאליסטי: עשן לבן וסמיך ובתוכו מתעופפים חלקיקים שחורים. המכולת, שכבר נפתחה בבוקר, הייתה סגורה וחוץ ממכוניתנו לא היו מכוניות חונות בסביבה. כאילו כולם כבר הבינו שצריך להמלט ורק בעלי ואני נשארנו מאחור.
המחשבה הראשונה היתה שמוות בשריפה זהו מוות נורא.
בעלי שאל: מה ניקח? ואני עניתי: כלום.
הדבר היחיד שחשוב לי לקחת זה הציורים שלי ואותם אינני יכולה לקחת ממילא.
הרטבתי שני חיתולי בד, קשרנו לנו אותם על הפנים. לבעלי היה הארנק בכיס, אני לקחתי את תיק היד ובו ארנק, משקפים וטלפון. חדר המדרגות היה כבר מלא עשן. לא היה ספק שמשהו בוער קרוב מאוד. בדיעבד הסתבר שהיתה אש בחצר שלנו אך לא ראינו אותה. כשהגענו לרחוב ראינו אש בחצר הבית שמולנו. היות ואני הנהג אצלינו, היה ברור שאני נוהגת, זאת למרות שנחבלתי בכתף ולאחרונה נמנעתי מלנהוג. המעניין היה שבזכות האדרנלין כלל לא חשתי בכאב העז המלווה אותי בשבועות האחרונים. עשרות המטרים הראשונים נסענו בתוך עשן סמיך אך בהמשך מורד הרחוב לפתע לא היה עשן כלל והרחוב, שבקטע שליד ביתנו היה שומם לחלוטין, היה מלא אנשים ומכוניות.
נסענו לבתנו בזכרון יעקוב, שרק יומיים קודם לכן היו בה שרפות. למזלנו הצלחנו לצאת מחיפה לפני הפקקים. כנראה מכיוון שהתקשורת לא עמדה בקצב המסחרר של האירועים. מאחר ואנו היינו בעין הסערה הבנו שיש להימלט לפני שניתנה הוראת פינוי. בירידה מהכרמל לכוון כביש 2 כל הדרך מהבית נהגתי לסירוגין בתוך עשן סמיך ובאוויר צלול. המחשבה היחידה שליוותה אותי הייתה הנהיגה והתקווה שלא אכנס עם המכונית לתוך אש.
כשהגענו לבתנו היא הכינה לנו כוס תה עם סוכר. זה מרגיע. הדחקתי כל מחשבה על הבית. נשארנו אצלה שני לילות ושלושה ימים. לא חשבתי אפילו פעם אחת: מעניין מה קרה לבית... האמת שלא כל כך רציתי לחזור לשם. חתני הציע שיסע לראות אך לא הסכמתי. רק לאחר שבני הלך, ללא ידיעתי, לראות מה המצב וסיפר כי הייתה שרפה בגינה, יש סימנים של עבודת הכבאים בשטח והדירה לא נפגעה, חזרנו. כמויות הפיח שנגבתי עם הכתף השבורה שלי הן אדירות.
אני גרה ברחוב זה 46 שנים. גידלתי כאן ארבעה ילדים. בכל בית אני מכירה לפחות משפחה אחת. אינני מסוגלת להתקשר לאנשים. זה עתה חזרתי מסיור ראשון ברחוב. אין כמעט בית שלא נפגע, גינות שרופות לחלוטין דירות מפוחמות. פתאום הרגשתי שעוד רגע אתייפח ממש. כשחזרתי הרגשתי את הדמעות מציפות אותי שוב, באותה נקודה ברחוב, לא הבנתי למה דווקא כאן בא לי כל כך לבכות, הרי לכל אורך הרחוב יש מראות קשים, ואז הבנתי...
זה היה גזע עבה של עץ אורן שצמרתו נעלמה ורק שתי זרועות מפוחמות פנו כלפי מעלה.
בחלק הגזע שהיה בגובה עיני כאילו דמעות זלגו מעיני העץ,
השרף, השרף.
28/11/2016
אנה פסטרנק
אמנית חיפאית ילידת 1943
מתעדת בעבודותיה את אנשי, צמחי, נופי וחופי העיר שלה, חיפה.