בלב העיר בהרדר שבצפון אתיופיה ליד אגם טנה, עומדת כנסיית סנט ג'ורג. שער גדול, רעש ומהומה מצומת רחובות סואנת. ליד השער, לרוב על המידרכת המאובקת, אנשים מתחתית בור העולם. קבצנים קטועים ואומללים המקווים כנראה שהאמונה שמביאה אנשים לתפילה בכנסיה תביא אותם גם לתרום להם ביר* או שניים [ *המטבע המקומי 100 ביר= 5$ = 18 ש"ח]. בחוץ המראות קשים, מעיקים, אבל מרגע שאני עוברת את השער, דממת קדושה אופפת אותי. 

החבר המקומי שליווה אותנו, תספה'עלם שמו* [שפירושו תקוות עולם], אמר לי שבבוקר תהיה הכנסייה פתוחה לתפילה ואכן כך היה. הדממה שאפפה את רחבת הכנסייה הפתיעה אותי כמו גם האנשים שכרעו ונישקו את האדמה, את מרצפות הרחבה וניהלו את תפילתם מרחוק. מתברר שלא כל אחד יכול וזכאי להיכנס. למי מותר ולמי לא? אינני יודעת...בתחושתי, כמות זהה של מאמינים ומתפללים ניהלו תפילתם מבחוץ ככמות שמצאתי בפנים.

נכנסתי בדלת של "עזרת הנשים". כן, כמו ביהדות גם כאן צד אחד לנשים, וצד שני לגברים. בתוך הכנסייה המראות לא היו שונים. נשים מנופפות זרועות ומשתחוות, נופלות על בירכיהן וקמות שוב, מתפללות מתוך דבקות וריכוז אדירים. לא דמתה תפילה אחת לתפילה אחרת. ממלמלות בדומיה. לא הייתה זו שעת התפילה הציבורית, המשותפת. חדרתי לתפילתן הפרטית של מאמינות.  


כל אישה בפינתה, כל מתפללת בתפילתה, כל אחת והטקס הפרטי שלה מול הקדוש או האם שתיענה לבקשותיה. דממה באולמות, כדממה שבחצר, תפילות שנאמרות בשפת גוף עזה, בכריעה, בהושטת ידיים ונענוען בתחינה, בדבקות. הגברים, לפחות אלו שתעדתי בחצר, היו עצורים יותר בשפת הגוף שלהם ותפילתם נאמרה בריכוז רב אל מול כתלי המבנה.





























הנצרות באתיופיה היא מהקדומות באפריקה ומתוארכת למאה הראשונה לספירה. היא שייכת מסורתית לכנסיה הנוצרית האורתודוכסית אם כי יש בה מספר זרמים.  

בויקיפדיה נכתב כי "כתבי הכנסייה האתיופית מדגישים את חשיבות הברית הישנה לא פחות מהחדשה ומחזקים את הזיקה הדתית בין תרבות אתיופיה לתנ"ך. זיקה דתית זו קיבלה ממד פוליטי-לאומי משאומצה הטענה למוצא מלכי אתיופיה מזרע שלמה (השושלת הסולומונית). הדבר סייע להתגבשות הנצרות הייחודית של אתיופיה שראתה עצמה כעם הנבחר. התורה הנוצרית לא נכפתה על החברה האתיופית, אלא היווה מסגרת לשפע הערכים והאמונות שהתקיימו לפניה באזור. כך ספגה הנצרות האתיופית השפעות, למשל השפעת היהדות - מנהגים כמו ברית מילה, כשרות המזון וקדושת יום שבת (שומרי השבת) לצד יום ראשון, הם מאבני היסוד של הנצרות האתיופית." 

מתוך הברית החדשה מעשה השליחים פרק ח' פסוקים 25-40:
"לאחר שהעידו את עדותם ודברו את דבר האדון חזרו לירושלים ובדרכם בשרו את הבשורה בכפרים רבים של שומרונים. מלאך יהוה דבר אל פיליפוס ואמר: "קום ולך דרומה בדרך היורדת מירושלים לעזה, בדרך המדברית." הוא קם והלך. והנה איש אתיופי, סריס ושר בחצר קנדק מלכת האתיופים וממנה על כל אוצרותיה, חוזר לארצו לאחר שבא להשתחוות בירושלים, והוא יושב במרכבתו וקורא בספר ישעיהו הנביא. אמרה הרוח לפיליפוס: "התקרב והלוה אל המרכבה הזאת." פיליפוס רץ אל המרכבה ושמע אותו קורא בישעיהו הנביא.
שאל אותו: "האם אתה מבין מה שאתה קורא?" 
השיב ואמר: "ואיך אוכל אם לא ידריך אותי איש?" הוא בקש מפיליפוס שיעלה וישב אתו. קטע הכתוב שקרא היה:
"כשה לטבח יובל וכרחל לפני גזזיה נאלמה, ולא יפתח פיו. מעצר וממשפט לקח ואת-דורו מי ישוחח, כי נגזר מארץ חיים." 

אמר הסריס אל פיליפוס: "אשאל אותך, על מי הנביא אומר זאת, על עצמו או על מישהו אחר?" 
פתח פיליפוס בדברו ובהתחילו מן הכתוב הזה בשר לו את ישוע.  

כאשר נסעו בדרך באו אל מקום מים. אמר הסריס: "הנה מים. מה ימנע אותי מהטבל?" הוא צוה לעצר את המרכבה ושניהם ירדו אל המים, הן פיליפוס והן הסריס, ופיליפוס הטבילו.  כשעלו מתוך המים חטפה רוח יהוה את פיליפוס, והסריס לא ראה אותו עוד. אז נסע לדרכו שמח. ופיליפוס נראה באשדוד. הוא עבר ובשר בכל הערים עד בואו לקיסריה."

האם מדובר בהטבלתו של האתיופי הנוצרי הראשון???

כך או כך, מבני הכנסיות העגולות שלאורך הדרכים, צלבים שנועדו להזכיר דבר מה למאמינים, מנזרי אבן עתיקים ואנשים שמצטלבים מול כל אלו, השרו עלי תחושה עמוקה של אמונה וקדושה במובן הכי בסיסי, אוניברסלי ואמיתי של המילים.